תשכחו את פריז: הפעם הראשונה בחיי שבה פיהקתי באמצע פנדלים

רק כדי שלא יגידו שאני רואה רק שחורות, אפתח דווקא בשתי נקודות חיוביות בגמר ליגת האלופות שהתקיים אמש. הראשונה היא שעת השידור.

אמנם היא יצרה בעיה יהודית ייחודית למי שמנסים לשלב שמירת שבת עם אהדת כדורגל, אבל בגדול - יש סיכוי שהעניין שלי במפעל הזה יתעורר מחדש אם רק ישוחקו כל המשחקים בו בשעה נורמלית כמו שבע בערב.

רק דמיינו מה היה קורה לו המשחק היה מתחיל בשעה 22:00, כשתוספות הזמן, ההארכה והפנדלים גוררים אותו כמעט עד לשעה 01:00, מה שהיה מהווה אולי חימום ראוי לקראת המונדיאל (חלק מהמשחקים ישודרו בשעות האלה), אבל משאיר מעט מאוד צופים ערים.

הדבר השני הוא ההגנה של ארסנל, שהצליחה (כמעט) להיות יעילה מבלי להיגרר לבונקר ולהיות ראשונה לכל כדור תוך כדי הוצאת התקפות מתפרצות קדימה.

אמנם פרשנים של ערוץ מסוים טענו בסיום שארטטה הפגין מורך לב ומול פ.ס.ז' של אמש היה צריך להעז יותר, אבל לא לקחו בחשבון שאלופת צרפת נראתה כל כך מוגבלת רק בגלל שארסנל התרכזה בלהצר את צעדיה.

משחק כמו גמר ליגת האלופות, כמו כל אירוע ספורטיבי גדול, מושך אליו צופים רבים מהמעגלים הרחוקים יותר של המשחק.

הנה שני סימנים מעידים: הראשון הוא העובדה שאם היה גורם שהניע כדור לרוחב אף יותר מהקישור של ארסנל, הרי זה רק "קשת 12", שם משכו ומשכו את פתיחת תכנית הדגל "רוקדים עם כוכבים" עד 21:52 (בסוף יצא להם על הפנדלים, כלומר - אין מי שהתפלל יותר שארסנל תחמיץ את הפנדל המכריע יותר מאבי ניר, מנכ"ל קשת).

הסימן השני הוא פוסט שלמרבה הצער אין להגדירו אלא כמטומטם, שהעלתה ח"כ שרן השכל, ככל הנראה כדי להזכיר לנו שהיא גם סגנית שר החוץ.

בפוסט טענה השכל שלא מדובר בקרב בין צרפת לאנגליה (אף אחד חוץ ממך לא חשב ככה, אבל נניח) אלא בין קטאר לאמירויות.

העוקב המסור דוד ליפשיץ ("ארץ נהדרת" וערוץ הספורט) הזכיר לה שהקבוצה של האמירויות היא דווקא מנצ'סטר סיטי, בעוד שארסנל נהנית רק מחסות על החולצה והאצטדיון שלה, מה שקצת קלקל את התזה שכולה פוטו-אופ טיפשי של סגנית השר, על רק המסך המרצד בירוק.

מה נאמר? מידת ההבנה של סגנית השר מסבירה דבר או שניים בבידוד המדיני החמור אליו נקלעה דמינת ישראל.

והיה גם כדורגל. ראשית ברצוני להצטרף ללהקת המעודדים של לואיס אנריקה, המאמן הספרדי של אלופת צרפת.

שאלו את מאמני מכבי תל אביב בכדורסל לדורותיהם, עד כמה זה לא פשוט להחזיק במתח קבוצת כוכבים שהתואר המקומי מובטח לה עוד לפני שריקת הפתיחה של העונה - ועוד להביא אותה לשיא ברגע הנכון (לא אמש, כי אם במשחקי חצי בגמר מול באיירן מינכן).

אחרי שהחמאנו לאנריקה, מחמאות גם לארטטה שלא היה רחוק מלמתוח קבוצה עם כישרון מוגבל, שהצליחה לזכות באליפות אנגליה בעיקר על רקע חולשת היריבות לצמרת, עד לזכייה בתואר היוקרתי ביותר למועדונים.

אחרי הפרחים, מגיע גם זר קטן של זרדים לשופט הגרמני. זה לא שלא היה פנדל לזכות פ.ס.ז', שנראתה כבר כאובדת עצות נוכח הגנה עם כמעט אפס טעויות. זה אפילו לא שהגיע פנדל לארסנל בהארכה, כטענת הלונדונים. אז מה כן? הקטנות.

הגרמני כאילו בא לחנך את האנגלים על משחקם הקשוח. רבות נכתב כבר על הפער בין קשיחות הליגה האנגלית לסטנדרט האירופי שרואה כמעט בכל הפעלת כוח משום עבירה, אבל אתמול החמיר השופט עם ארסנל יתר על המידה.

אמרנו על הפנדלים שאחד היה (כפי שנשרק) והשני לא היה (ואכן לא נשרק). זה נכון, אבל דמיינו לרגע מצב הפוך: דניאל זיברט (השופט) לא שורק לפנדל על קווארצחליה. האם ה-VAR היה מתערב, או מניח שהשופט זרם עם ההגנה? התשובה הכמעט ודאית: הוא לא היה מערער על החלטת השופט.

והוא הדין בדרישה של ארסנל לפנדל אחרי כאילו-תפיסה ברחבה. מה היה קורה אילו השופט היה מצביע על הנקודה הלבנה? היו אומרים שהחמיר עם הצרפתים ופירש משיכות ידיים הדדיות כעבירה, אבל צוות שופטי המסך לא היה מערער על ההחלטה.

לא זה מה שהכריע את המשחק אמש, כמובן (בטח לא בסטטיסטיקה כל כך חד צדדית של בעיטות לשער, למסגרת, הזדמנויות וקרנות), אבל זה מסביר למה לתחושת ההחמצה של ארסנל ואוהדיה, נוספה גם תחושת חמיצות קלה, שסבורה שלא נאבקה רק בקבוצה הטובה באירופה אלא גם בשיפוט לא מאוזן.

אלא שכל אלה (מלבד ה"הברקה" של שרן השכל, אולי) הם דברים שאפשר להגיד על כל משחק כדורגל. מה שמייחד לרעה את הזכייה השנייה ברציפות של פריז סן ז'רמין במפעל היא העובדה שמדובר בקבוצה בלי נשמה.

עוד לפני העידן הקטארי הייתה אלופת צרפת קבוצה ללא מסורת (הוקמה רק בשנות השבעים), אבל עידן הכסף הגדול הפך אותה דומה מדי לאתר התיירות שנמצא בפרבריה, יורו-דיסני, שילוב של פלסטיק וסכרין.

כבר היו קבוצות שצמחו לפתע בעקבות כסף גדול, אבל אם ניקח לדוגמה את מנצ'סטר סיטי, שם לפחות יש מסורת של כמעט 150 שנה וגרעין של עשרות אלפי אוהדים מסורים שהם כבר הדור המי-יודע-כמה לאוהדי הקבוצה.

פ.ס.ז' לעומתם, היא פיקציה על פיקציה, מזכירה יותר "פרנצ'ייז" של קבוצת נ.ב.א שיכולה לקחת את המותג לעיר אחרת. מה הפלא שחגיגות הזכייה שלה לא היו מופת של אהדת כדורגל (לשון המעטה) אלא פלטפורמה להתפרעויות שאין להן קשר כלשהו למועדון?

שלא תבינו אותי לא נכון, פ.ס.ז' היא קבוצה מעולה, שהפגינה העונה כדורגל יוצא מן הכלל, ששיאו היה במפגש הכפול "הגמר האמיתי" מול באיירן מינכן. אלא שכמעט כל זוכה אחרת במפעל (ריאל, בארסה, אתלטיקו, ליברפול, יונייטד, מילאן, אינטר - ואפשר להמשיך את הרשימה עוד ועוד) הייתה גורמת לעיר שלמה ולמיליוני אוהדים לא לישון במשך חודש.

בפריז היא עניין לכמה עשרות אלפים לכל היותר (וכאלה שעבורם חגיגות הזכייה הן הזדמנות להפגנה - לא חשוב על מה).

"אוהדי הצלחה" הם חלק בלתי נפרד מדברי ימי הכדורגל. הם לגיטימיים כשהם נוספים לתשתית של אוהדים שהלכו עם הקבוצה באש ובמים.

כשהם חזות הכל, כמו במקרה של אוהדי פריז סן ז'רמן (מילא בפריז, אבל בישראל?!) וכשהמקור לכסף הוא מדינה תומכת טרור (ועל פי החשד גם... עזבו, בלי פוליטיקה פנימית), שהחיבור לכדורגל הוא עבורה דרך לקדם אג'נדה אפלה, מדובר במשהו שעומד בסתירה לכל מה שאנחנו אוהבים בכדורגל.

לפיכך אלופת אירופה למועדונים היא קבוצה עם תקציב עתק שהצליח להצמיח לה גם יופי של כדורגל. הכל חוץ מאשר את הדבר היחיד שאי אפשר לרכוש בכסף: נשמה.