קל היה להיסחף ולהתרגש עם המראות של חגיגות האליפות של ארסנל בלילה של ה-19 במאי, עם עשרות אלפי אוהדים מחוץ לאצטדיון האמירויות בטירוף מוחלט כשבמקביל בקבוקי השמפנייה הותזו לכל עבר במתחם האימונים של הקבוצה, הממוקם חצי שעה מהאצטדיון בצפון העיר. הדור החדש של אוהדי התותחנים רק שמע, אבל בפועל עולם לא חווה מראות שכאלה, שכן הפעם האחרונה בה ארסנל זכתה באליפות הייתה בכלל באצטדיון 'הייבורי' המיתולוגי, וחי כבר שנים על הסיפורים של הדורות הקודמים ששיתפו ופיארו את ימי ארסן ונגר המתוקים של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ארסנל הבלתי מנוצחת של 2004 והווינריות שעטפה את הצד האדום של צפון העיר בהנהגת אגדות כגון תייר הנרי, דניס ברגקאמפ, פטריק ויירה וטוני אדמס.
מרבית האוהדים במולדת הכדורגל, מצפון ועד דרום, לא ממש רצו לראות את ארסנל זוכה השנה באליפות. 'מעל עשרים שנה שהם מדברים על כך שארסנל של 2004 היא הקבוצה הטובה בתולדות הליגה, אז איך הם יגדירו את ארסנל הנוכחית, שהצליחה, לאחר כל כך הרבה שנים של כשלונות, ללכת עד הסוף?' אלו משפטים שנאמרו באצטדיוני הפרמיירליג בעונה האחרונה, במיוחד בחודשים האחרונים כשתקוות אוהדי ארסנל הפכה ללעג בעיני רבים, שהעריכו ששוב התותחנים כמעט ויעמדו ביעד, אבל יקרסו ברגע האמת.
על התואר הטרי בו ארסנל זכתה, חתום באותיות זהב מנג'ר הקבוצה, מיקל ארטטה, שקיבל את ברכת הדרך מפפ גווארדיולה ועזב את מנצ'סטר סיטי, בה שימש כעוזרו בדצמבר 2019. כשאדי האלכוהול מהזכייה באליפות יתפזרו, חלק מאוהדי ארסנל יביטו במראה ויאמרו לעצמם, 'טעינו'. הכנים שביניהם יזכרו את תחילת הקדנציה של ארטטה בה ארסנל אמנם זכתה בגביע האנגלי, אך סיימה פעמיים ברציפות במקום השמיני המאכזב בפרמיירליג, כשהקולניים תהו בהפגנתיות, 'מדוע הענקנו לטירון הזה את הזדמנות חייו על הקווים באמירויות?'.
העובדה שארטטה היה כשחקן מנהיג וקפטן מוערך נתנה לו קרדיט מסוים, אבל מוגבל, וארסנל יצרה לעצמה תחתיו קבוצה של מוניטין כ-'כמעט אלופה'. ארטטה חתום על הזכייה הארבע עשרה במספר של התותחנים ולא רק שעשה זאת בדרכו שלו, אלא הפך למנג'ר הראשון בכדורגל האנגלי מאז סר קני דלגליש שזכה באליפות כבר במשרת האימון הראשונה שלו. דלגליש עשה זאת בסטייל, אבל גם הודות לסגל עתיר כוכבים שירש, בעוד שארטטה מצא חדר הלבשה מפולג ונתק שרק הלך והתעצם בין יושבי האמירויות לשחקנים שעל כר הדשא. בגיל 44 ו-54 ימים הפך ארטטה למנג'ר השני הצעיר ביותר בתולדות הפרמיירליג שזוכה באליפות, שני רק לז'וזה מוריניו שהגיע לצ'לסי לאחר זכייה בליגת האלופות כמנג'ר פורטו.
ההצלחה של ארסנל לא רק שמרשימה, אלא מפתיעה ומנוגדת במידה מסוימת להלך הרוח הקיים בכדורגל ובחיים עצמם - הדחף להשיג הצלחה מהירה או להרים ידיים. לקברניטי המועדון היו אינספור סיבות להיפרד מארטטה לאורך שש וחצי השנים האחרונות, אופייניות ל-'כמעט' תמידי, אבל הם פעלו בניגוד מוחלט להיגיון הכדורגל המודרני. הארכות חוזה למנג'ר הצעיר, גיבוי תמידי וכמעט עיוור בשוק ההעברות ותחושה שבפועל כל מה שארטטה דרש, הוא קיבל - ובסופו של יום הוא החזיר, ובגדול. הציניקנים יצביעו על סגנון המשחק של ארסנל תחתיו, על מצבים נייחים, על סיטי תחת גווארדיולה ועל חולשת ליברפול, אבל עבור אוהדי ארסנל באביב 2026 זה לא משנה - הם במרחק משחק אחד מיצירת היסטוריה אישית וייחודית.
ב-139 שנות קיומה, העמידה ארסנל גרסאות שונות של אלופות - החל משנות השלושים בהנהגת הרברט צ'פמן, ימי פוסט מלחמת העולם השנייה בהדרכת טום וויטאקר, ג'ורג' גרהאם השמרני של סוף שנות השמונים, וכמובן ארסן ונגר שהוביל לשלוש אליפויות בעידן הפרמיירליג. עם זאת, ישנו מפעל מיוחד בו מעולם לא זכתה - והייתה קרובה פעם אחת בלבד, לפני עשרים שנה. על אחד הקירות במתחם האימונים נרשמה בתחילת הקדנציה של ארטטה: 'ביחד, אנחנו יוצרים היסטוריה', לצד ציור של גביע הפרמיירליג.
לאחר שהמטרה הושגה לאחרונה, איש המשק של המועדון פעל מיידי ושרבט דיוקן חדש על קיר מקביל - דמותו של 'הגביע עם האזניים הגדולות'. המכשול שעומד בפני הקבוצה הוא המכונה המשומנת של לואיס אנריקה - פריז סן ז'רמן - שקטעה את המסע האירופי של ארסנל בעונת 25/24 ומוכיחה שוב ושוב עליונות מרשימה מול יריבות פרמיירליג שונות.
אחד עשר ימים לאחר שעשרות אלפי אוהדים חגגו בטירוף מחוץ לאמירויות, מיקל ארטטה וחניכיו נמצאים במרחק משחק בודד מיצירת היסטוריה עם אמונה מוחלטת ביכולתם לשוב ללונדון עם הגביע היוקרתי ביותר ביבשת, דווקא על חשבונה של האלופה המכהנת.