אחד המאפיינים הבולטים בחגיגות האליפות הספונטניות של אוהדי ארסנל בשבוע שעבר היה הגיוון האתני. אוהדים מכל הסוגים והמינים הגיעו לחגוג באירוע שתועד בעשרות אלפי מכשירים סלולריים - התכנסות המונית ומגוונת, שבה בני כל המעמדות חגגו יחד ללא שמץ של אלימות או התנהגות אנטי-חברתית.
הגיוון הזה, שלרוב נעדר מהיציעים עצמם בשל מחירי הכרטיסים הגבוהים בעולם הכדורגל, הוא מסמליה המובהקים של ארסנל כבר כמה עשורים. המועדון מצפון לונדון היה מהראשונים שחיפשו כישרונות בקרב קהילות המהגרים הגדולות בעיר, שהגיעו מהקריביים ומאפריקה. בזמן שברוב חלקי אנגליה שחקנים שחומי עור ילידי המדינה בקושי קיבלו הזדמנות בקבוצות המקומיות, אצל התותחנים הם הפכו לאייקונים של ממש.
מי שבטוח לא אהב לראות את האירועים בסביבות אצטדיון האמירויות באיזלינגטון - אזור שנחשב לאחד המגוונים ביותר מבחינה אתנית באנגליה - הוא נייג'ל פארג', ראש מפלגת הימין הקיצוני "רפורמה" והשקרן הראשי בקמפיין הברקזיט. בנאום שנשא לאחרונה טען הפוליטיקאי כי "לונדון עכשיו רק 37% לבנה. הלבנים בשלוש הערים הגדולות באנגליה ובווילס הם עכשיו מיעוט".
העניין הוא שמדובר בשקר מוחלט, כמו כמעט כל טענה שיוצאת מפיו של פופוליסט מהזן שלו. בפועל, לונדון היא 54% "לבנה". כשהוא נוקב במספר 37%, הוא פשוט מסרב להכיר ב"לובן" של מי שאינם אנגלים במקור, כמו פולנים או אירים (המהווים 2%-3% מאוכלוסיית הבירה, ושחקנים ממוצא זה, כמו דקלן רייס למשל, אף מייצגים את נבחרת אנגליה).
בנוסף, כ-20% מתושבי העיר מוגדרים כ"אסייתים" - קטגוריה כוללנית המאגדת הודים, פקיסטנים, סינים, יפנים, תאילנדים, ויאטנמים ואפילו ישראלים. למרות שמדובר בקבוצות מרקע אתני ותרבותי שונה לחלוטין, בסטטיסטיקה הם נספרים כמיעוט אחד שפארג' מנסה לצייר כמגדל בבל שעתיד לקרוס מכיוון ששום דבר לא מחבר בין חלקיו.
האמת העובדתית היא שהבריטים הלבנים הם עדיין הקבוצה הגדולה ביותר בלונדון, ובפער ניכר. הם רחוקים מלהיות מיעוט, אבל המטרה כאן היא אחת: להפחיד את קהל הבוחרים.
חשוב להתעכב גם על אותם "לא לבנים" שנמצאים על הכוונת: כ-80% מהם דוברי אנגלית כשפת אם, ורובם המכריע נולדו או גדלו בבריטניה. מדובר בדור שני, שלישי ולעיתים רביעי. הם בריטים לכל דבר, רק שצבע עורם כהה יותר - תזכורת היסטורית למאות שנים של מסעות כיבוש שבהן הממלכה הפכה מקומות עם אנשים כהי עור לחלק מבריטניה.
הבעיה היא שיש מי שקונה את השקרים והשטויות הללו. לפי הסקרים, קהל הבוחרים של מפלגת "רפורמה" מורכב בעיקר מאוכלוסייה מחוץ ללונדון, החיה בקהילות הומוגניות מאוד. באופן טבעי, רבים מהם עוינים את הבירה. מכיוון שלונדון היא ליברלית ומגוונת, הם רואים בה עיר "לא אנגלית" שמאיימת על הזהות שלהם.
הגזענות באנגליה (שבה כ-82% מהאוכלוסייה עדיין לבנה) אינה תופעה חדשה, בטח לא בכדורגל. אלא שעם התקדמות הציוויליזציה לעולם פחות שבטי ודתי ויותר ליברלי ומכיל, התחדדה ההבנה שגזענות פוגעת אנושות בחברה ובכלכלה. פסילת אנשים רק בגלל צבע עורם או מוצאם משמעותה אובדן מיידי של כוח אדם איכותי שיכול לקדם את הלאום. לכן, גזענים כמו פארג' - שחלקם הגדול נהנה ממימון של אוליגרכים רוסים או מיליארדרים זרים - גורמים נזק עצום לחברה האנגלית.
הכדורגל האנגלי, שעד שנות ה-80 עוד ידע ימים חשוכים של השלכת בננות על שחקנים שחורים, הפנים את המסר הזה כבר בשנות ה-90 ונפתח לבני מיעוטים. זה עשה רק טוב לענף המקומי ולנבחרת הלאומית, שהשתדרגה מלוזרית נצחית שמתקשה להעפיל לטורנירים גדולים, לכזו שרואה בהדחה בחצי הגמר אכזבה מרה.
אפשר להיות בטוחים שבחדר ההלבשה של שלושת האריות, תחת הדרכתו של תומאס טוכל, אף אחד לא חושב במונחים של מצביעי "רפורמה". מבחינתם, אנגלי הוא שחקן שלובש את המדים הלאומיים.
האם זה מצביע על נתק בין הנבחרת הצעירה, המגוונת והלונדונית ברובה (כ-35% מהסגל מגיע מהבירה, למרות שהיא מהווה רק 15% מהאוכלוסייה) לבין "אנגליה האמיתית והלבנה"? התשובה היא לא. המשמעות היחידה היא שפארג', בדומה לגזענים אחרים באירופה הזוכים לגיבוי מהאנשים העשירים בעולם, עובד שעות נוספות בחרחור מלחמת תרבות - רק כדי למנוע מלחמת מעמדות.