הסיפור הזה התרחש ברובו בשנת 2005, אבל תחילתו ב-1991.
הסיפור הזה הוא על גמר ליגת האלופות בין מילאן לליברפול, בדיוק היום לפני 21 שנים, אבל עבורי הוא התחיל כבר בחורף המטורף של 1991-1992 זה שבו איילון הוצף פעמיים, זה שבו ירד שלג בירוחם, זה שבסופו העפילה הפועל חיפה מהליגה הארצית ללאומית (אז הליגה הבכירה) ולאחריו זכתה נבחרת דנמרק ביורו שאליו העפילה טכנית, בגלל החרם על יוגוסלביה.
הדירה ששכרתי עם שותף ברחוב יוחנן הסנדלר בלב תל אביב, דמתה יותר לקומונה: בכל רגע נתון שבו נכנסת אליה, ארבע אחרי הצהרים או ארבע לפנות בוקר, מצאת שבסלון הקטן יושבים לפחות ארבעה אנשים ומפילים ראשים בבאנג.
מאחר שהייתי בין הראשונים מחבריי להשתחרר מצה"ל, לשוב מהטיול הגדול בחו"ל ולשכור דירה בתל אביב, הפכה הדירה אבן שואבת לכל חבר שהיו לו סידורים במרכז. כך גם ציקי, שחזר באותם ימים מהסיבוב הגדול שלו בדרום אמריקה וקפץ לעשות אצלי את הסופ"ש.
בשבת בצהרים, אחרי שתקענו כל אחד מלאווח וחצי זיווה עם ביצה ב"נרגילה" קרליבך (פסגת הקולינריה לבני עשרים וקצת בתחילת הניינטיז), החלטנו לקפוץ לראות את הקבוצה שלנו, הפועל חיפה, במרמורק.
מפסידים במרמורק
הבעיה היא שבאותם ימים נטולי ווייז, ידענו באופן כללי איפה זה רחובות, שלא לדבר על למצוא את מגרש הכדורגל, שאם זיכרוני אינו מטעני, באותה עונה היה בכלל מגרשה הביתי של היריבה המרה שחלקה עם הפועל מרמורק את אותה הבלטה, מכבי שעריים.
כך יצא שנכנסנו למשחק באיחור - וכמעט מיד הצטערנו, כי היה רע לתפארת: הובלנו עד שלב מאוחר במשחק, אבל הפסדנו 3:2.
"נמאס לי מהקבוצה הזאת", אמר לי ציקי בייאוש, הסיר בעצבים את צעיף הצמר האדום-לבן מצווארו וכרך אותו סביב צווארי - "אולי הוא יביא יותר מזל אצלך", הוסיף, כי הרי ידוע שגורלות של עונות שלמות נקבעים בהחלטות גורליות של אוהדים על צבע התחתונים או הגרביים ביום המשחק.
"אחי, אם אנחנו עולים בסוף העונה אתה נותן לי אותו במתנה?" שאלתי - וציקי הבטיח שכן. הבטיח וקיים: את משחק העלייה בקריית אליעזר ראינו ביחד וכשרקדנו על הדשא סביב זאהי ארמלי, עבר הצעיף לבעלותי הרשמית.
המזל בכדורגל בא והלך, אבל לפחות בכל הקשור לחיים האישיים שלנו, לציקי ולי היו אלה שנים מוצלחות: התחתנו, התחלנו לפתח קריירה, הבאנו ילדים לעולם ו...
בשנת 2003 המזל שלנו החל להשתנות: אני חוויתי משבר מקצועי ואישי ועברתי להתאושש במשך כמה חודשים ביוון ואילו אצל ציקי... אוי - התפנית בעלילה שלו הייתה טראגית הרבה יותר.
בשבת, 6 באוקטובר, כמה ימים אחרי ששבתי ארצה ועוד לפני שהספקנו להיפגש או אפילו לדבר, יצאתי למשחק של הפועל חיפה בכפר סבא. בדרך עוד הספקתי לשמוע שהיה פיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה - ולפני שיצאתי מהבית אמרתי לבת הזוג: "ציקי וטובה אוכלים שם לפעמים".
הפסדנו 3-0 ובדרך חזרה מכפר סבא לתל אביב, התחלתי לקבל טלפונים שציקי "נעדר", נתון שיש לו רק משמעות אחת שהמוח קולט מיד אבל הלב מסרב להפנים.
מסע הקסם
יחסית למי ששונא את ליברפול, הקבוצה האנגלית שהייתה אהודה על ציקי, הייתי באותה עונה בלא מעט משחקים שלהם: זה התחיל עם "פילר" באנפילד בשמינית גמר הצ'מפיונס ליג מול באייר לברקוזן.
למה "פילר"? כי הגעתי לאזור לנקשייר כדי לראות בכלל את המשחק בין מנצ'סטר יונייטד שלי למילאן (1-0 משער של הרנן קרספו, אחרי הדיפה אומללה של קרול האפס), שהתקיים למחרת באולד טראפורד - וכדי להעביר את הזמן קפצתי לליברפול.
הסקאוסרים ניצחו 3-1 ובסיכום שני המשחקים (אנחנו הפסדנו גם בגומלין בסן סירו בתוצאה זהה - והודחנו), העפילו לרבע הגמר.
הפעם השנייה באותה עונה שבה פגשתי את ליברפול הייתה ברבע הגמר. גם זה היה כמעט במקרה: טסתי למילאנו לראות את הגומלין בדרבי של מילאנו ברבע הגמר מול אינטר ואת המשחק בדלה-אלפי, שהתקיים למחרת בטורינו, אספתי כמעט "על הדרך".
קיבלתי תמורה מלאה לכסף: במשחק בסן סירו כבש אנדריי שבצ'נקו שער נהדר לזכות מילאן, אבל המשחק כלל לא הגיע לסיומו. אבוקות שהושלכו מיציע האולטראס של אוהדי אינטר פגעו בדידה, השוער של מילאן - והמשחק פוצץ.
לא היה חסר הרבה שזה גם מה שיקרה למשחק רבע הגמר למחרת: זו הייתה הפעם הראשונה שבה שיחקה ליברפול על אדמת איטליה, אחרי אסון הייזל בבריסל - ועוד נגד הקבוצה שאוהדיה שילמו בחייהם, ועוד 20 שנה בדיוק אחרי אותו אסון נוראי...
כל משטרת איטליה, כולל יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור, נגמ"שים, פרשים ומסוקים שחגו באוויר, הגיעו לטורינו השלווה בדרך כלל... המצחיק הוא שלמרות הנוכחות המוגברת, נפרץ אחד השערים בלחץ הקהל וכך יצא שצעדתי פנימה אל האצטדיון מבלי להראות למישהו את כרטיס הכניסה שלי או לעבור חיפוש.
הנה לכם "אבטחה כבדה" נוסח איטליה. המשחק אגב הסתיים בתיקו אפס, שמשמעותו שליברפול עלתה לחצי הגמר מול צ'לסי (בו ניצחה פעמיים 1-0).
שבחי ירושלים
על הגמר באיסטנבול רציתי לוותר. עם כל הכבוד לכדורגל אירופי איכותי, הייתי טרוד מצרותיה של הפועל חיפה שלי, שעמדה לרדת ליגה (ונותר לה רק מפגש במחזור האחרון מול מכבי תל אביב, בבלומפילד בשבת. ניצחנו אבל ירדנו ליגה), אבל חבר מצא דיל מטורף שכלל טיסות הלוך-חזור וכרטיס במחיר מצחיק...
כך מצאתי את עצמי ביום המשחק, יום רביעי, 25 במאי 2005 דופק שווארמה (דונר-קבב) ולוגם פחיות בירה שקניתי מילד טורקי במחיר מופקע, בכיכר טקסים שהייתה כבר מפוצצת באוהדי ליברפול בדרגות שונות של שכרות.
כשלוש שעות לפני המשחק, התיישבנו באוטובוס לכיוון אצטדיון אתאטורק, מחולל מהפכת הטורקים הצעירים ששינתה את פני האימפריה העות'מנית, רגע לפני שירדה מעל במת ההיסטוריה - ולא לפני שרכשתי חולצה של נבחרת אנגליה עם שמו של וויין רוני, הכוכב הצעיר שגזלנו מאברטון (שבגללה כמעט חטפתי מכות מאוהדי ליברפול באוטובוס...).
באצטדיון התגלתה תקלה חמורה: חוקי אופ"א אוסרים על מכירת אלכוהול בקרבת האצטדיון ולמרות זאת נערים טורקים עמדו לצדי הדרך עם ארגזי בירות על כתפיהם.
גאולה? לא ממש. מדובר היה בבירות ללא אלכוהול, רק שלסקאוסרים השיכורים (ועוד ישראלי אחד, שיכור לא פחות) לקח זמן לקלוט את ה"תרמית", מה שהוביל לריטואל קבוע: אוהד ליברפול רוכש ארגז בירות, מתחיל לשתות, קולט שזו בירה נטולת אלכוהול, משליך בחמת זעם את הארגז הכמעט מלא - ומיד צצים ילדים מקומיים שמשלימים את הארגז בפחית החסרה כדי למכור את הארגז ב"שלמותו" לפראייר הבא...
ליד האצטדיון התרחשו עוד שני אירועים משעשעים למדי. הראשון התרחש כשקלטתי בחור עם צעיף של בית"ר ירושלים. לצדי עמדו חבריי למסע, מי שכיניתי בחיבה "צמד השינים". לא שפיגל ושפיגלר אלא אב ובנו: האב אוהד ליברפול מימי נערותו, הבן חולה יונייטד, כמוני.
"אם למדתי משהו על אוהדי בית"ר ירושלים, זה שהם לא באים ב'בודדת'" אמרתי להם - "אם יש אחד, יש פה עוד לפחות עשרה!".
אמרתי והוכחתי: נעמדתי וצרחתי מלוא ריאותיי (סיפרתי כבר שהייתי בערך אחרי שמונה בירות?): "שבחי ירושליייייים את אאאאדונייי" - ואך השלמתי את המשפט - נעניתי על ידי כמה עשרות: "הההלללי אלוהיייך ציון!".
תיקו פור
צמד השינים לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, אבל תדהמה לא פחותה נרשמה אצלם כשביקשתי מאוהד ליברפול, שעמד ליד כמה קרטונים של בירה אמיתית, למכור לי עוד כמה פחיות: "סורי מייט" הוא ענה - והסביר שהבירות שעליהן הוא מופקד ספורות ולא זו בלבד אלא שהם שלחו כבר נציג במונית בחזרה לעיר, רק כדי לקנות עוד.
כדי להוכיח שהוא לא מסרב לי מתוך קמצנות, הוא הוציא מכיסו ג'ויינט והושיט לי... סירבתי בנימוס, אחרי הכל, גדלתי על "אקספרס של חצות".
על המשחק עצמו אין טעם להרחיב, התמזל מזלנו לשבת ממש לצד רחבת ה-16 שבו הובקעו כל ששת השערים במשחק.
אוהבים להלל את שירת "יו נבר ווק אלואן" שעלתה מהיציע בפיגור 3-0, ואכן שמעתי אותה היטב, רק שראיתי גם מראות אחרים, למשל של אוהדי ליברפול (שבאנגליה הייתה בעונה בינונית מאוד ולא הצליחה להעפיל לצ'מפיונס ליג דרך הליגה) שקיללו נמרצות את השחקנים על התצוגה האומללה במחצית הראשונה. ככה זה אצל אוהדי כדורגל: כולנו אותו הדבר.
עוד משהו שקרה במחצית הוא שמשום מקום נעמד לפתע ש' המבוגר (כאמור, אוהד ליברפול) על המושב שלו, שלף מארנקו שטר של 200 אירו, נופף בו ושאל: "מישהו מכון להתערב אתי שליברפול לוקחת?".
"אבא, אבא, פדיחה" ניסה להרגיע אותו בנו שכבר ראה בעיני רוחו את הירושה העתידית מצטמקת - וש' פנה אלי: "מה אתה אומר קיפניס, להתערב?".
לא היה לי אלא לצטט את סיר אלכס בסיכום הגמר ההוא של 1999: "פוטבול, בלאדי הל" עניתי, ואמרתי בעברית: "כדורגל, הכל יכול להיות" - ואז נעור בי שמץ של אחריות והוספתי: "אבל תבקש תיקו-פור". המועמד להיות הצד השני להתערבות סרב לעסקה - וכך חסכתי (או לפחות כך חשבתי בשעתו) 200 אירו לצמד השינים.
את שהתחולל במחצית השנייה כולכם מכירים. מי שרוצה להיזכר בכל הפרטים, מוזמן לצפות בסרט התיעודי "איסטנבול" שמשודר בימים אלה בנטפליקס (אם אתם צופים, אנא שימו לב לשליטה החולנית ממש של רפא בניטז בפרטי הפרטים של הסטטיסטיקה).
אני יכול להעיד על עצמי שלכל אורך המהפך אחזתי בחוזקה בצעיף של ציקי שהיה כרוך על צווארי אחרי שעשה את כל הדרך ממרמורק לאיסטנבול - וכשהדף יז'י דודק את הפנדל האחרון שקבע ניצחון מדהים לליברפול, נשאתי עיניים דומעות לרקיע ודימיתי לראות חיוך נשלח אלי בחזרה.
אולי יש לי על הגוף שלושה קעקועים של מנצ'סטר יונייטד, אבל למשך כמה שניות של חסד מופלא, הייתי האוהד הכי נאמן של ליברפול בכל הייקום כולו.
(לזכרו של ציקי (צבי) בהט, 1968-2003)