במהלך תקופת ההשאלה שלו בסאות'פורט, דויד ראיה היה מעורב בהתנגשות מחרידה במהלך משחק נגד מקלספילד טאון. זו היתה תאונה קשה, מהסוג שהיה יכול להותיר כל שוער בטראומה קבועה מיציאות לעבר רגלי חלוצים. זה קרה בליגה החובבנית הבכירה של אנגליה (הליגה החמישית) כשהיה בן 20 בלבד. הוא ספג ברך של שחקן יריב ישירות לפנים, פגיעה שגרמה לאובדן דם משמעותי מאפו.
למרות הפציעה, ראיה דרש מהפיזיותרפיסט של סאות'פורט "לסתום את זה" כדי שיוכל להישאר על המגרש ולסיים את המשחק. הוא המשיך לשחק עם אף שבור לחלוטין ועם צמר גפן דחוס בנחיריו. פניו היו מכוסות דם ועיניו נפוחות משטפי דם, אבל הוא לא היסס ולו לרגע להמשיך ולזנק לרגלי השחקנים בהמשך המפגש. מאוחר יותר באותו היום אפו שוחזר בבית החולים. האף היה שבור בכמה מקומות שונים והרופאים נאלצו לבנות אותו מחדש בניתוח חירום. ההתנגשות הזו בקלות היתה יכולה להיגמר בצורה הרבה יותר גרועה.
זהו רק סיפור אחד מתוך המסע הארוך של ראיה מהליגות החובבניות באנגליה ועד למעמד השוער הטוב ביותר במדינה, עם הופעות שהפכו אותו, בעיני רבים, לשחקן השנה האמיתי בפרמיירליג. כי עם כל הכבוד לברונו פרננדס ושיא הבישולים שלו, השחקן שהיה המשמעותי ביותר עבור האלופה הוא שוערה. ולכן הוא, ולא פרננדס, היה צריך לזכות בתואר שחקן השנה של הליגה.
בהרבה מובנים, ראיה הוא כמו תערובת מתכתית חזקה במיוחד. כמו ברזל ופחמן שמותכים יחד ב-1,500 מעלות ומייצרים פלדה, כך השוער שנולד וגדל בברסלונה, שיחק פוטסל (קט-רגל) בילדותו ובנעוריו, והחל להתחשל בכדורגל האנגלי כדי להפוך למה שהוא כיום - אחד השוערים המובילים בעולם.
כזכור, כנער בן 17 עבר ראיה לאנגליה והצטרף למחלקת הנוער של בלקבורן רוברס. בסאות'פורט, אליה הושאל מבלקבורן, הוא שילב את היסודות שלמד בפוטסל עם כדורגל שונה בתכלית - משחק קשוח שמורכב מעימותים פיזיים בלתי פוסקים עם חלוצים אגרסיביים על מגרשים בוציים וקרים באמצע שום מקום.
השוער הצעיר והרזה היה צריך להסתגל במהירות, תחת לחץ פיזי לא מתון בכלל, וזה בדיוק מה שעשה. בספרד, שוערים צעירים לומדים לעיתים קרובות להיות שמרנים ביציאות שלהם מקו השער, בטח כשמדובר בכדורי גובה נדירים שמרחפים ברחבה. בליגות הנמוכות באנגליה, לעומת זאת, ראיה הבין שאם הוא לא ישלוט ברחבה שלו ביד רמה, חלוצי היריבה פשוט ישלטו בו.
לדבריו, חוויה זו היא שגרמה לו לפתח גישה אקטיבית במיוחד ויציאה אמיצה לכדורי רוחב שרוב השוערים - אפילו האנגלים - היו מעדיפים לעזוב. מאמניו בעבר אף ציינו כי האומץ שלו גובל לעיתים בפזיזות. בשלב מוקדם מאוד בקריירה נאמר לו לעיתים קרובות שהוא נמוך מדי (1.83 מטרים) כדי לשרוד את ההפגזה הפיזית האווירית של הכדורגל האנגלי. לא פעם קרה לו - בסאות'פורט, בבלקבורן ובברנטפורד - שבמהלך משחקי חוץ גשומים במיוחד במגרשים מהסגנון הישן, היריבות סימנו אותו כמטרה ספציפית והקשו עליו עם כדורים גבוהים, חסימות וחבטות בכל כדור קרן. במקום להתכווץ אל מול האיום, ראיה העביר משחקים שלמים בלהיות הראשון לכל כדור שנכנס לרחבה. הוא פיתח יכולת עילאית של תפיסת כדורים בבוץ האנגלי, וגם כשהוא עשה טעויות, הוא לא התכוון לוותר על הכדור הבא.
כל יציאה כזו במשחק מול קהל קטן, קולני וקרוב מאוד לשערו בקונפרנס ליג, רק חישלה אותו. הוא הבין מהר מאוד שהוא נמצא רחוק מאוד מ-UE קורנייה, קבוצת הנעורים שבה גדל (ושליאו מסי רכש לאחרונה), ולכן עליו להתנהג בצורה אחרת לחלוטין. "הוא הגיע אלינו כילד עם משחק רגל נהדר", סיפר עליו גארי ברבין, מאמנו לשעבר בסאות'פורט. "אבל הוא עזב כגבר שידע בדיוק איך להתמודד עם ערב יום שלישי קר בתוך הבוץ. הוא היה חייב ללמוד שבליגה הזו, אף אחד לא מגן על השוער".
"התקופה הזו הפכה אותי לשחקן שאני כיום", העיד ראיה בעצמו בראיון לאתר הרשמי של ארסנל. "בנשיונל ליג יש שחקנים בגובה 1.93 מטרים שכל מה שהם רוצים זה רק לרסק אותך. שם אתה לומד להיות אמיץ, לצאת ללא פחד לכדורי רוחב ולעמוד על שלך. אילולא הייתי עובר שם, לא היה לי את אותו אופי חזק על המגרש".
האופי המיוחד הזה בא לידי ביטוי בצורה ברורה גם בסטטיסטיקות. כבר שנים שראיה נחשב לאחד השוערים הטובים ביותר בפרמיירליג, ובאירופה בכלל, בכל הקשור ליציאה להרמות, תפיסת כדורים והרחקת סכנות מהרחבה באגרופיו. אבל זהו רק חלק אחד, גם אם חשוב מאין כמוהו, מתוך המשחק השלם שלו.
העונה הוא הוכיח מעבר לכל ספק את היכולת שלו להביא נקודות במו ידיו לטבלה של ארסנל. הוא שמר על 19 רשתות נקיות העונה - נתון שמציב אותו במקום ה-10 בהיסטוריה של הפרמיירליג. לאור העובדה שקבוצתו ניצחה העונה ב-11 משחקים שונים בתוצאה 0:1, כל רשת נקייה כזו היתה שווה זהב. הוא עצר כמעט 70% מהבעיטות שנורו לעבר המסגרת שלו העונה, הציל 68% מהבעיטות שנבעטו אליו מתוך הרחבה ורשם 56% הצלחה בהצלות ממצבי הבקעה בטוחים (יותר מ-0.3 שערים צפויים). בלי ההצלות הבלתי נתפסות שלו נגד ווסטהאם, ניוקאסל, ברנטפורד, צ'לסי, ברייטון וקבוצות נוספות, הניצחונות המינימליים של ארסנל היו הופכים בקלות לתוצאות תיקו או אפילו להפסדים.
האליפות ההיסטורית של ארסנל לא הושגה בזכות הופעות אינדיבידואליות יוצאות דופן בהכרח. לא היה לקבוצה כוכב בודד שכבש או בישל מעל 25 שערים, ומה שאפיין יותר מכל את התותחנים העונה היה בעיקר העבודה הקולקטיבית המרשימה שלהם לאורך הדרך כולה.
ועדיין, אם בכל זאת צריך לבודד שחקן אחד שבזכות הפעולות האישיות שלו הקבוצה צברה נקודות קריטיות במרוץ - זהו ללא ספק ראיה. הוא היה האינדיבידואל הכי חשוב במערך של קבוצה שזכתה באליפות יקרה לראשונה מזה 22 שנים. ואיזה טיעון יכול להיות טוב יותר מזה כדי להסביר מדוע הוא, ולא פרננדס, ראוי להניף את תואר שחקן השנה?