לאוהדי מנצ'סטר יונייטד, כמו לכל קהל אוהדים של קבוצת כדורגל, יש שירים רבים על כוכבי הקבוצה - בהם רבים שפרשו כבר מזמן (חלקם אפילו פרש מהעולם הזה).
כך למשל אין פאב ליד אולד טראפורד שבו לא יכלול הרפרטואר, בשעות שלפני המשחק את "נאמבר וואן ווז ג'ורג'י בסט" - שיר שיש בו רק שורת מילים אחת למנגינת "ילו סאבמרין" (של הביטלס מליברפול...), את "גיגס וויל טר יו אפארט אגיין" (לפי הלהיט של ג'וי דיוויז'ן) או אפילו את השיר הנוגה-משהו, על פול סקולס, לפי המנגינה המלנכולית של "קומבייה".
לא באה הרשימה החלקית מאוד הזאת אלא כדי להבליט את השחקן שיש לו רפרטואר פרטי משלו, שזה די מוזר כשמדובר במי שלא נולד באיים הבריטיים, במי שהתואר הראשון שלו באנגליה היה דווקא במדי לידס - היריבה המושבעת ובמי ששיחק במנצ'סטר יונייטד בסך הכל חמש שנים - אחריהן פרש, והוא בן 31 בלבד.
ליד המגרש תוכלו לרכוש דגלים שנושאים את דיוקנו, טי שירטים וצעיפים, שמככבים בראש מצעדי המכירות של האקססוריז.
במגה סטור של הקבוצה, תגלו שהשם הכי מבוקש להדפסה על גב חולצות המשחק הוא שמו: אפילו ברונו פרננדש, הכוכב הנוכחי הבלתי מעורער של המועדון ושחקן העונה בפרמיירליג, יכול רק לחלום על ביקוש שכזה, בטח כשעסקינן במי שפרש ממשחק פעיל לפני 29 שנים.
תאמרו שבטח מדובר בשחקן ענק, במלך השערים של המועדון בכל הזמנים או באישיות יוצאת דופן. אז לגבי המשפט האחרון אפשר להסכים, בתנאי שבמונח "יוצא דופן" נכללת גם התנהגות נבזית, סכסוכים עם מאמנים, הדחות מההרכב ומהסגל, אלימות כלפי שחקנים יריבים ואפילו כלפי אוהדים ביציע...
שותים לכבוד המנהיג
כן חברים, התכנסנו היום כדי להגביה את הכוס ולשיר (בתרגום חפשי) את השיר שלא יורם פיינט אחד של בירה במנצ'סטר ובנותיה בלעדיו: "אנחנו שותים ושותים ושותים למען המלך, המלך, המלך אריק. הוא מנהיג קבוצת הכדורגל שלנו. הוא החלוץ הטוב ביותר שבעולם ראה מעודו. טרואה-טרואה-טרואה (רמז למרסייז, ההמנון הצרפתי) - קאנטונה!".
יש לשיר הזה עוד בתים, שעליהם מקפידים המושבעים שבאוהדים, אך אולי מוטב שנעצור כאן, כי נסיך הגאות והשפל של מנצ'סטר יונייטד והכדורגל הצרפתי חוגג היום את יום ההולדת השישים שלו ולמרות שכל ניסיון לתמצת את הווייתו לטור אחד נדון מראש לכישלון, בכל זאת ננסה לתת בה ובו סימנים.
הוא נולד במרסיי, אותר על ידי מגלה-כישרונות של מועדון מקומי והחל את קריירת הבוגרים שלו בגיל 17. השמועות על הצעיר המוכשר לא איחרו להגיע לאוזני מאמני מועדון הפאר של העיר, מרסיי, אבל חלפו עוד חמש שנים לפני שהוצע לאריק הצעיר חוזה.
על מידת הכישרון שלו לא היה מי שיערער: הטאלנט הצעיר ניחן אמנם בתכונות שמאפיינות כל כדורגלן גדול כמו שליטה מצוינת בכדור, יכולת בעיטה מרחוק, חוסן פיזי ועוד, אבל הדבר שייחד אותו יותר מכל שחקן אחר הייתה העובדה שהוא שיחק כדורגל כאילו מדובר בשח: קרא את המשחק כמה מהלכים קדימה עוד לפני (וטוב יותר) מכל מאמן.
הגאונות הזאת, שלעיתים דרה בסמוך כל כך למחוזות הטירוף, הביאה אותו להסתכסך עם המאמנים כמעט בכל אשר פנה: בתשע השנים שבהן שיחק בצרפת הוא החליף לא פחות משישה מועדונים... אולי לכן איש לא הרים גבה כאשר בשנת 1991, כשהוא בן 25 בלבד, הודיע אריק קאנטונה על פרישה מכדורגל.
נו טוב, חשבו רבים - בתי הקברות של כוכבי הכדורגל מלאים בכדורגלנים שמידת הכישרון שהיה להם ברגליים התקזזה סופית מול מה שהיה חסר להם בראש... אבל המקרה של קאנטונה היה אחר. הוא לא היה טמבל, הוא היה גאון מטורף.
ואז הגיע אלכס
למרות ה"פרישה" שוכנע קאנטונה לתת למשחק עוד כמה שנים, אבל החליט לחצות את התעלה: המועדון השביעי שאליו עבר, לידס יונייטד, קיבל אותו כמעט בטעות: קאנטונה בכלל הגיע לאנגליה כדי לחתום בשפילד יונייטד, אבל נדרש לעבור מבחני קבלה, נעלב - וחתם בלידס שהסכימה לקבל אותו ללא תנאים מקדימים.
כמה חודשים באלנד-רואד הספיקו לו כדי להירשם בספר הזהב של הקבוצה עם תואר אליפות ב-1992, כשקבוצתו מקדימה קבוצה שייחלה לקאמבק אחרי 25 שנים שחונות: מנצ'סטר יונייטד.
היריבות המרה שקיימת בין המועדונים והגיעה לשיא באותה עונה, גרמה למאמן הסקוטי, גאון מסוג אחר לגמרי, להאמין שהוא יוכל להוציא מהכישרון הפראי את המרב - ובנובמבר 1992, לקראת חלון ההעברות של ינואר, קם ונהיה הדבר: אריק קאנטונה חתם במנצ'סטר יונייטד.
הוא לא רק חתם, אלא גם מימש את ההבטחה שהייתה גלומה בו תמיד: הוא היה ערך המוסף, הגרוש ללירה שחסר למועדון הפאר במשך 26 שנים שחלפו עליו ללא אליפות, ובאמת זה נגמר עם תואר האליפות הראשון בעידן אלכס פרגוסון.
מפתה להוסיף כאן את צמד המילים: "והשאר היסטוריה", אבל לצד מופעים גדולים על הדשא, היו לגאון הפסיכי של יונייטד גם צדדים אחרים. חלק היו גינונים מוזרים כמו צווארון חולצה מורם או משפטים סתומים במסיבות עיתונאים.
חלק אחר היה בקטטות אלימות - וניחא היו נשארות אלה רק על הדשא, אבל (רשימה חלקית מאוד) הוא נקלע לעימות עם אוהד לידס, עם שוטר טורקי (במשחק ליגת האלופות מול גלאטאסראי) ועם השופט (באותו המשחק), תקריות שלצידן נראו הכרטיסים האדומים שספג מעת לעת כמו סדנה לשליטה בכעסים.
השיא היה כמובן בינואר 1995, עת הורחק במשחק חוץ מול קריסטל פאלאס (אחרי פגיעה בלי כדור בשחקן יריב, אלא מה) ובדרך לחדר ההלבשה הוכיח כישורי קונג-פו כשתקף אוהד שקילל אותו מהיציע... זה היה כבר יותר מדי עבור מוסדות הכדורגל האנגלי שהרחיקו אותו לשמונה חודשים (מה שגרם למנצ'סטר יונייטד לאבד את התואר לבלקבורן).
שחפים וסרדינים
מה שמדהים לא פחות מהמתקפה הפרועה על אוהד ביציע, היה הסיכום של קאנטונה עצמו לאירוע, לאחר שנגזר עליו העונש: "כשהשחפים עפים אחרי ספינה בים, זה רק מפני שהם מקווים שיושלכו ממנה סרדינים" - תרגום חופשי למשפט שהשמיע באוזני העיתונאים ההמומים.
על דבר אחד אין עוררין: ככל שרבו השערוריות שעורר, הלכו ביצועיו על הדשא והדהימו את הצופים. ככל שהלך והסתבך, כך התנחל עמוק יותר בלבבות האוהדים. האיש שהתעקש לא להיות כוכב, היה הדבר הקרוב ביותר לאגדה שאין ילד במנצ'סטר שלא גדל עליה: ג'ורג' בסט.
מי שמחפש רפרנס לסנטימנט ההוא, ימצא אותו בסרט משנת 2009 "מחפשים את אריק", שבו מתואר תהליך ההתרסקות של דוור אנגלי, שאריק קאנטונה הופך להיות החבר הדמיוני שלו.
במאי הסרט, קן לואץ', ידוע במסרים החריפים של סרטיו ומשנתו רוויה באנטי-קפיטליזם ולמרבה הצער, גם במשהו שדבק בקאנטונה עצמו: שנאת ישראל.
הסרט הוא שיקוף נאמן לפילוסופיית הכדורגל של קאנטונה עצמו. "מה השער הכי יפה שהבקעת בקריירה שלך?" שואל הדוור ממנצ'סטר את האלטר-אגו שלו וקאנטונה משיב: "זו הייתה מסירה".
ב-2010 יצא לי להיות אורח של מנצ'סטר יונייטד מטעם אחת הספונסריות. זה היה סוף שבוע קסום (אחד משיאיו: ניצחון 8-2 על בלקבורן) שהבונוס העיקרי שבו היה לבלות כמה שעות עם כוכב הקבוצה בדימוס, דניס ארווין, הכתובת לאותה מסירה שאותה תיאור קאנטונה כשער היפה ביותר שלו היה אחראי לאורך הקריירה שלו.
"ידעת שזה הולך להיות בסרט?" שאלתי את מי שכיכב כבלם ומגן שמאלי, באנקר בהרכב של סר אלכס פרגוסון בשנות הקסם. וארווין השיב שלא - הוא גילה את זה כשהוזמן עם כל השחקנים ששיחקו עם קאנטונה להקרנת הבכורה של הסרט, רק כדי לראות באחד מרגעי השיא את אחד השערים הבודדים שכבש בקריירה הארוכה שלו...
שנאת ישראל
בכוונה נדרשנו לסיפור הזה, כי קשה שלא להתייחס לקאנטונה בלי להידרש גם לשנאת ישראל שלו, שכמו אצל רבים אחרים, הפכה אחרי 7 באוקטובר מביקורת לגיטימית למעין אנטישמיות במסווה של דעה פוליטית "מתקדמת".
זה מצער בעיקר כי מקאנטונה אפשר וצריך היה לצפות ליותר, למשל לרדת לרזולוציות עמוקות ולהבין את הדקויות של סכסוך מורכב כל כך.
ועדיין, כיוון שהתכנסנו כאן כדי לציין את יום ההולדת השישים של האיש, נסיים בכל זאת בהרמה: רצה הגורל ובסוף השבוע האחרון חגג עוד מספר 7 ענק של מנצ'סטר יונייטד (לשעבר) את התואר המי יודע כמה שלו. מדובר בכריסטיאנו רונאלדו, שזכה באליפות הליגה הסעודית עתירת הכוכבים.
בחשבונות המדיה החברתית שלו העלה רונאלדו (אגב, כשהוא בפורטוגל, הוא מתגורר לא הרחק מקאנטונה, שהעתיק את מגוריו לליסבון) תמונה, שבה נראים כמה שחקנים שכולם הם הוא...
כלומר: רונאלדו בועט, רונלאדו נוגח, חוגג וכך הלאה. לאמור: אני ואני ואני - ואם אתם מוכרחים בכל זאת עוד איזה שם, אז הנה אני...
בצד השני של החולצה מספר 7 של מנצ'סטר יונייטד נמצא האיש שהתבקש לבחור את השער היפה ביותר שלו - ובחר בבישול.
אז מה נאחל לקאנטונה ליום הולדתו? אולי שיימצא שלווה סוף סוף ואולי גם שיזכה להיפטר משנאת ישראל שלו, ולו רק כדי שכמו יתר אוהדיו הרבים בישראל, אוכל לשוב ולזמר בפאבים של מנצ'סטר: "טרואה, טרואה, טרואה - קאנטונה!".