הכוכב הגדול שלה בן 22, בעונתו הראשונה ביורוליג. המאמן שלה, בן 64, לא הגיע אף פעם לפיינל פור.
היא במקום ה-13 בטבלת תקציבי השחקנים, משחקת שנה ראשונה באולם של 15 אלף איש, ואין לה אף נציג בטופ 10 של העונה בנקודות, אסיסטים או ריבאונדים.
לוולנסיה היו את כל הנסיבות המקלות לסיים עוד עונה שבה היא "סומכת על התהליך", כמו שאוהבים לומר בספורט האמריקאי על קבוצות מסוגה. בהתבסס על כל מה שאנחנו מכירים ויודעים על היורוליג, לא הייתה לה שום מטרה אמיתית לכוון אליה העונה. היא לא בנתה ברצינות על פלייאוף; לא חלמה גם בחלומות הכי ורודים שתגיע אליו מהמקום השני; לא העזה לפנטז שתצליח להגיע למשחק 5 בסדרה נגד פנאתנייקוס אחרי שפיגרה 2:0 ולקחה שני משחקים באואקה (!); ועל פיינל פור... נו באמת.
ולנסיה הייתה בתחילת העונה אחת הקבוצות הכי פחות מדוברות או מעניינות באירופה. רק שעם האוכל בא התיאבון, והוא הלך ונפתח. מד הציפיות אמנם זינק בחדות אבל אולי דווקא בגלל שהיה כל כך נמוך בהתחלה, ולנסיה התרגלה לבוא כמעט לכל משחק מעמדת אנדרדוג שהרגישה לה טבעית ונכונה, ובנתה לעצמה זהות ייחודית של קבוצת קולג'ים הרפתקנית בג'ונגל של היורוליג. היא סירבה להיכנס לפאניקה גם ברגעים של אוויר דליל בדרך המרגשת שחצבה לעצמה, והובילה אותה לפיינל פור שהיא ראויה לו יותר מכל קבוצה אחרת השנה. לאתונה היא הגיעה בסוף השבוע הזה על תקן אחת ההפתעות הכי מזהירות שאירופה ידעה.
הזכרנו את המילה פאניקה, כי זה היה מוטיב בולט בראיונות של מרטינס העונה. יותר מפעם אחת אחרי ניצחונות משמעותיים, מרטינס אהב להגיד ש"שפשוט לא נכנסנו לפאניקה". זה נשמע פשטני, קלישאתי. אבל זו אולי האמירה שמשקפת יותר מכל הסבר מקצועי את ה-DNA של ולנסיה השנה: הקבוצה שהיא הכי קבוצה מכל ארבע הקבוצות בפיינל פור, כזו שממשיכה לשחק פחות או יותר באותה דרך כמעט כל הזמן, ולא נכנעת לפרובוקציות או לרעשים.
טוב, זה היה נכון לפחות חלק מהזמן.
מרטינס, דמות אפרורית וחמורת סבר, הוא האנטיתזה האולטימטיבית להרבה מאמני-על ביורוליג כריזמטיים שאוהבים לצעוק על השופטים עם והספסלים עם תנועות ידיים מוגזמות ולפזר חיוכים מרירים (למשל, עתמאן). אבל בעימות החזיתי עם פנאתינייקוס, מרטינס נגרר בדיוק לאן שעתמאן כיוון אותו. המאמן הטורקי, נזכיר, אמר אחרי המשחק האחרון בין פנאתינייקוס לוולנסיה בעונה הסדירה שוולנסיה הייתה מנצחת בכושר הזה גם את הלייקרס. מרטינס זיהה את ההטרלה, כעס וכינה את הדברים "לא הולמים". במשחק 3 הוא הורחק, יחד עם עתמאן, באחת ההתכתשויות היותר מפוארות שנראו על הקווים במשחק יורוליג בין שני מאמנים.
אבל זה היה אירוע לא מייצג של מרטינס בפרט, ושל ולנסיה בכלל. במשך רוב העונה מרטינס הקפיד לא לצאת מעורו, וגם ולנסיה, כקבוצה שהיא אנומליה בנוף, משתקפת בדמותו של המאמן שלה. בתור התחלה, היא כל מה שפנאתנייקוס לא: חוץ מז'אן מונטרו המבוקש, אין לה אפילו שחקן אחד שעונה להגדרה כוכב. בזמן שהיוונים שמו את מבטחם בבידודים של קנדריק נאן ונייג'ל הייז-דייויס, ולנסיה שמה את יהבה על השיטה שהביאה אותה עד הלום.
העקרונות שלה ברורים והופכים אותה אולי למייצגת הכי מעודכנת של הכיוון שאליו הכדורסל האירופי הולך. מה זה הולך, רץ: התקפות במהירות האור שנגמרות בשלשה אחרי דחיפה של הכדור קדימה תוך 5-6 שניות, לפעמים גם אחרי סל של הקבוצה היריבה, ושחקנים שזזים למקומות הנכונים בשטף של ההתקפות. ה"פראיות המאורגנת" הזו מיצבה את ולנסיה כקבוצה שיכולה לחתוך 12 הפרש ל-6 בערך תוך דקה, בדיוק כמו שעשתה נגד מכבי תל אביב, ובעיקר לא תלויה בפליימיקר אחד אלא באוסף שחקנים איכותיים שזורקים כמעט בכל הזדמנות טובה שיש להם. ומרטינס דואג שיהיו להם. והרבה.
11 אלף המנויים של ולנסיה יודעים שגם אם קמרון טיילור ייפצע מחר בבוקר, או מונטרו, או בראנקו באדיו, או אומרי מור, הקבוצה שלהם תמשיך לרוץ, וגם לקלוע, וכנראה שגם לנצח, פחות או יותר באותו סגנון. עם שחקנים בדרג השני-שלישי של אירופה, בסגנון משחק שהלכה למעשה מדגיש עד כמה תפקיד הסנטר המסורתי השתנה בכדורסל החדש, ולנסיה תסיים את הקמפיין שלה עם ציוני דרך חשובים: כקבוצה במקום השני במספר הזריקות לשלוש (31.9), במקום השני בנקודות למשחק (90.4) במקום השני באסיסטים (21.0) ובמקום הראשון בריבאונדים (38).
באתר basketnews הלכו צעד קדימה, ובניתוח מיוחד שהקדישו לתופעת ולנסיה הסבירו מה יש גם לקבוצות NBA ללמוד ממנה. אם צריך לסכם את העיקרון המרכזי שעליו מבוססת כל התורה - זו התנועה. בלי ועם כדור, עם ריווח, חיתוכים ותזוזה בלתי פוסקת בהתקפה שמכריחה כמעט כל הגנה לחשוב כל הזמן. אולי זו הסיבה שאפילו קני אטקינסון, מאמן קליבלנד, אמר לאחרונה ש"כל מאמני ה-NBA לומדים מהחדשנות של מרטינס".
מרטינס הוא לא מאמן שגרתי, ולא חסרות דוגמאות לחוסר הקונבנצליות שלו. אחת מהן הגיעה באחד הניצחונות המרשימים העונה של ולנסיה, בבית על אולימפיאקוס: 3 שניות לסיום, בפיגור נקודה, מונטרו סחט עבירה ונפצע. מכל השחקנים מרטינס שלף מקצה הספסל את סרחיו דה לראה בן ה-20 כדי שיזרוק במקומו. דה לראה שיחק פחות משלוש דקות עד לאותו רגע, ועמד עד לזריקות הללו על 66% מהקו. זה נגמר ב-2 מ-2 ובניצחון מפוצץ באופי שהזכיר שוב כמה מרטינס סומך על כל השחקנים שלו בעיניים עצומות (בניגוד לאיזה מאמן יווני שאימן את הפועל תל אביב), כי הוא יודע מה הוא יקבל כמעט מכל אחד מהם.
וזה לא נכון רק לגבי ההתקפה. משחק 5 בסדרה נגד פנאתינייקוס היה שואו-טיים הגנתי של ולנסיה. קשה היה לעקוב אחרי כמה התקפות של היוונים הגיעו לסוף שעון ולזריקות קשות, במשחק שבו פאו נעצרה על 64 נקודות. אחרי שהפסידה בשני משחקי בית ממש בשניות הסיום ולנסיה עשתה את הבלתי ייאמן עם מהפך שלא נראה כמותו, אבל באופן שבו התפתחו כל חמשת המשחקים, ובעיקר באופן שבו התפתחה העונה של ולנסיה, אין שום דבר מפתיע באמת בעלייה המוצדקת שלה כל כך לפיינל פור.
וגם לאירוע הזה היא ממש לא מגיעה כאנדרדוג קלאסי. כבר היו לה ניצחונות על כל הקבוצות המשתתפות. נגד ריאל מדריד שתתייצב לחצי הגמר נגדה חסרה מאוד בעמדת הפנים, בלי אדי טבארס ואלכס לן הפצועים, ולנסיה לא מציבה סנטר אימתני שיוכל לנצל את השטח הפנוי שיווצר בצבע, אבל את הרעל היא יודעת להזריק לקורבנות שלה ממקומות אחרים. מונטרו נמצא כבר בשורה הראשונה של הגארדים היוצרים באירופה. טיילור הוא הכינור השני המושלם. התזזיתיות והאקספולוסיביות של באדיו סחפו את ולנסיה לפיינל פור עם משחק 5 לפנתיאון. וזה עוד לפני שדיברנו על הניסיון של דריוס תומפסון והדברים הקטנים-גדולים שעושים כמעט כל שחקני הרוטציה, בדגש על הגבוהים שאוהבים לזרוק מבחוץ - ניית'ן רוברס (10.3 נקודות ב-41% ל-3) ומאט קוסטלו (6.3 נקודות ב-39%).
היופי בסיפור הסינדרלה של ולנסיה הוא שהכול קורה בהלימה מלאה עם ההתפתחות שלה כמועדון. היא שברה העונה שיא מנויים חדש. עתמאן הגדיר את הרויג ארנה כ"אולם הכי טוב שראיתי אי פעם". מונטרו כנראה לא יישאר, אבל עצם היכולת והנכונות של ולנסיה להציע לו לפי הדיווחים שני מיליון דולר לעונה בחוזה חדש אומרות הרבה על השאיפות העתידיות שלה, וגם על היכולת לממש אותן (אתמול כבר דווח שטי.ג'יי שורטס נמצא על הכוונת של הספרדים כמחליף פוטנציאלי).
ובעיקר, המודל של ולנסיה נותן תקווה כפולה: לעצמה - שזו לא עוד עונה של הבלחה חד-פעמית של קבוצה שתשקע חזרה למצולות אחרי שנה, ולאחרות - שגם בלי תקציבי עתק, עם ניהול נכון, שיטה שעובדת ושחקנים שמתאימים לה, אפשר להגיע רחוק. מאוד רחוק. זה אולי לא יספיק כדי לנצח את הלייקרס, אבל אולי כן בשביל זכייה מדהימה ביורוליג.