הספר "מהפכת הכדורגל של מצרים: רגש, גבריות ופוליטיקה חסרת מנוחה" (Egypt's Football Revolution: Emotion, Masculinity, and Uneasy Politics) נפתח בשלהי עידן חוסני מובארק כנשיא מצרים.
זו הייתה תקופה שבה המדינה טיפחה במכוון אובססיה לאומית לכדורגל - טעונה רגשית, אך א-פוליטית לחלוטין. בעידוד הניצחונות הרצופים של הנבחרת בגביע אפריקה לאומות ב-2006, 2008 ו-2010, ייצר המשטר את מה שהחוקר קרל רומל מתאר כ"בועה רגשית". האופוריה הזו, בחסות המדינה, נועדה לפי רומל "לטפח תחושה שטחית של אחדות לאומית, להסיח את דעת הקהל מהפערים הכלכליים המעמיקים ומהקיפאון הפוליטי, ובה בעת להקרין תדמית של אומה מצליחה ויציבה".
לא ברור כמה כסף השקיע הנשיא המושחת בכדורגל המצרי, אך היה זה סכום עתק. מערכת היחסים שלו עם הענף מומנה בכבדות על ידי משאבי המדינה וגופים בבעלות ממשלתית, ולא מכיסו הפרטי כמובן. בתקופת השיא של "היסטריית הכדורגל", השתמש המשטר בחברות ממשלתיות - ובמיוחד בכספי משרד הנפט - כדי להזרים מיליוני דולרים לליגה המקומית, במקום לתשתיות, לבתי חולים ולבתי ספר.
למרות השחיתות בכדורגל, לעם המצרי לא נמאס ממנו. המצרים לא היו זקוקים לכספיו של מובארק כדי לאהוב את הקבוצות שלהם בתשוקה עזה, או כדי לעודד בלהט את הנבחרת. עם זאת, לעם כן נמאס מהשחיתות הממשלתית הבוטה של מובארק, ודור צעיר של אוהדי כדורגל הוביל בסופו של דבר את המהפכה שהפילה את המשטר.
סביב 2007, בהשראת קבוצות האולטראס באירופה ובעיקר בסרייה A, נוצרו במצרים קבוצות אוהדים מאורגנות כגון "אולטראס אהלאווי" של אל-אהלי ו"האבירים הלבנים" של זמאלק. לפי רומל, "צעירים אלו השיבו לידיהם את האצטדיונים כמרחבים ציבוריים חלופיים, תוך שהם דוחים את גרסת האהדה המצונזרת והנקייה של המשטר". באמצעות שירי האוהדים, התפאורה והעימותים התכופים עם כוחות הביטחון, עיצבו קבוצות האולטראס את מה שרומל מתאר כ"גבריות מתריסה של רחוב". לדבריו, האולטראס המצרים "הפכו את האצטדיון למגרש אימונים של התנגדות" ו"ייסדו תת-תרבות שחשדה עמוקות בסמכות, באלימות המשטרתית ובמסחור של המועדונים האהובים עליהם".
ההתנגדות שצמחה באצטדיונים התבררה כמכרעת כאשר פרצה מהפכת 25 בינואר 2011. הניסיון של האולטראס בגיוס המונים, בניווט במרחבים עירוניים ובעימותים פיזיים מול המשטרה הפך אותם ללוחמי קו ראשון בהפגנות הענק נגד המשטר בכיכר תחריר. במהלך ההתקוממות, "הגבולות שבין האצטדיון לרחוב קרסו לחלוטין", כותב רומל. "העוצמה הרגשית והגבריות המרדנית שטופחו ביציעים נותבו לפתע ישירות למאמץ להפיל את חוסני מובארק".
ספרו של רומל, המבוסס על מחקרו על הכדורגל המצרי, מסתיים בשיא ההרסני של התקופה הזו: הטבח באצטדיון פורט סעיד ב-2012, שבו נהרגו 74 אוהדי אל-אהלי. רומל מנתח את הטרגדיה לא כמהומת ספורט פשוטה, אלא כפעולת תגמול קודרת ומתוזמרת של שרידי מנגנון המדינה נגד הנוער המהפכני.
הטבח ניפץ למעשה את האופוריה הפוליטית והרגשית של השנים הקודמות, וסימן את סופה האלים של מהפכת הכדורגל. הוא סלל את הדרך לאיסור הגורף שהטילה המדינה על כניסת אוהדים לאצטדיונים, ובכך השיבה לידיה באכזריות את השליטה במרחב הציבורי וריסקה את ההתלכדות שבין הספורט להתקוממות הדמוקרטית.
הכדורגל המצרי - שכבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת סייע בגיבוש הזהות הלאומית דרך ההופעות במשחקים האולימפיים - אינו יכול להישאר לאורך זמן תחת שליטתו של אדם אחד. הוא חי מדי, בלתי ניתן לריסון.
במצרים, הכדורגל צבר בהצלחה כבירה משיכה חוצת מעמדות, ובשנותיה הראשונות של האומה המתחדשת אימץ גישה אנטי-קולוניאלית שחיזקה את הרגשות הלאומיים. הקמת מועדוני כדורגל - המשחק שהביאו עמם הכובשים הבריטים - הפכה לאקט ארגוני מפורש ומתריס של התנגדות לשלטון הבריטי.
אל-אהלי מיצבה את עצמה כמועדון של העם המצרי ושל המאבק האנטי-קולוניאלי, בעוד שזמאלק זוהתה עם המלוכה, עם אזרחים זרים ועם הבריטים - ומכאן גם חלק משמעותי מהיריבות העזה ביניהן. לכן אין זה מפתיע שגם משפחת מובארק לא הצליחה להשתלט על המשחק לחלוטין.
מצרים, המדינה האפריקאית הראשונה שהעפילה למונדיאל ב-1934, לא הותירה חותם משמעותי על הטורניר לאורך ההיסטוריה. עם זאת, פוטנציאל ההצלחה העתידי שלה - והשפעת הכדורגל על החברה המצרית - נותרו תמיד בעלי משמעות פוליטית עמוקה.