הרבה לפני שקטאר, איחוד האמירויות וערב הסעודית השתמשו בכדורגל כמכבסת תדמית ענקית וגלובלית, סדאם חוסיין, ששלט באגרוף ברזל בעיראק במשך כשלושה עשורים, השתמש בו ככלי רב עוצמה. זה קרה במהלך שנות ה-80'; עיראק הייתה שקועה במלחמת איראן-עיראק האכזרית והמדכדכת, וחוסיין התחיל להשקיע את כספי הנפט הרבים של האומה בכדורגל, כדי שהענף יעזור לו לטפח לאומנות בקרב האזרחים, ולא פחות חשוב - להסיח את דעת הציבור מהאבדות העצומות בזמן המלחמה. עד נפילתו של שלטון סדאם באפריל 2003, השליטה של הדיקטטור ובניו בכדורגל המקומי הייתה כנראה אחת מהתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה של הספורט.
כדי למסד את השליטה שלו בענף, חוסיין העביר את מנגנון הספורט של האומה לבנו הבכור, עודאי חוסיין, שכהונתו הפכה למילה נרדפת למשטר מחריד של טרור פסיכולוגי ופיזי. בעוד אחיו הצעיר, קוסאי, טופח במידה רבה עבור מנגנוני הצבא וביטחון הפנים (כגון המשמר הרפובליקני) והיה בעל מעורבות ישירה מועטה בניהול ספורט, עודאי קיבל ב-1984 את ניהול הספורט בעיראק. הוא היה רק בן 20, אבל בקורות החיים שלו יכול היה לציין שהוא "נבחר" לתפקיד ראש הוועד האולימפי העיראקי וראש התאחדות הכדורגל המקומית. עודאי קיבל כסף רב מאביו כדי להביא תוצאות על המגרש ובמסלול.
עיראק העפילה לגביע העולם הראשון שלה בשנת 1986 בהובלת אבריסטו דה מסדו, המאמן הברזילאי שאימן עשרות קבוצות ונבחרות בין 1967 ל-2007. ב-1988 זכתה נבחרת "אריות מסופוטמיה" בגביע המפרץ. אבל ההצלحات של דור זהב מוכשר זה נבנו על תשתית של פחד ואימה. עודאי היה סדיסט ידוע לשמצה. הוא ראה בהפסד ספורטיבי או בביצוע אישי גרוע לא כישלון מקצועי, אלא מעשה של בגידה נגד המדינה ועלבון אישי לשם משפחתו. והפסיכופט הגיב בהתאם.
עודאי הקים מתקן כלא פרטי במרתף מטה הוועד האולימפי העיראקי בבגדאד והשתמש במחנה הצבאי הידוע לשמצה אל-רדואנייה. שחקנים, מאמנים ומנהלים שלא עמדו בציפיות שלו עמדו בפני שבועות וחודשים של התעללות פיזית ופסיכולוגית שיטתית. כאשר הנבחרת הלאומית לא סיפקה את הסחורה - במיוחד לאחר הסנקציות הבינלאומיות שהתווספו בעקבות הפלישה לכווית ב-1990 - העונשים הסלימו בצורה דרמטית. שחקנים ספגו הצלפות בכפות הרגליים, נתלו הפוכים במשך ימים או נגררו דרך בורות בוץ וחצץ. היו גם עדויות על כך שנאלצו לקפוץ לתוך בור ביוב כדי שיסבלו מזיהומים. עודאי השתמש במכשירי עינויים ייעודיים מימי הביניים, והשפלות בפומבי היו חלק מהרפרטואר שלו. הוא היה נוהג להתקשר לחדר ההלבשה במחציות כדי לאיים על שחקנים בהוצאה להורג, בקטיעת איברים או בפגיעה במשפחותיהם - אם לא יביאו ניצחון במחצית השנייה.
בשלהי שנות ה-90' ובתחילת שנות ה-2000, שמועות על זוועות המשטר החלו לדלוף לכלי תקשורת מערביים ולארגוני זכויות אדם. פיפ"א פתחה בבדיקות קצרות נגד התאחדות הכדורגל העיראקית, אך המשטר הצליח להפחיד את השחקנים כדי שיכחישו את ההאשמות. בעקבות הפלישה לעיראק ב-2003 ומותם של עודאי וקוסאי, מלוא היקף הזוועה נחשף כאשר עיתונאים וגולים שחזרו צילמו את חדרי העינויים, את המכשירים ואת היומנים המינהלתיים שפירטו את העונשים במטה האולימפי.
הכדורגל העיראקי הצליח להתאושש מאותה תקופה נוראית. העדות האולטימטיבית לחוסן שלו הגיעה ארבע שנים בלבד לאחר נפילת משטר האימים של סדאם. חופשייה מצילם של עודאי וצוותו האכזרי, אך בעיצומה של מלחמת אזרחים קשה - זכתה נבחרת עיראק, שהורכבה משחקנים סונים, שיעים וכורדים, בגביע אסיה של שנת 2007.
כמעט 20 שנה אחרי, ולאחר 40 שנה מהמונדיאל האחרון שלה, עיראק חזרה לבמה הגדולה של הכדורגל העולמי: מונדיאל 2026. זהו השיא של תהליך ארוך מאוד שהחל לאחר נפילת משטרו של חוסיין. "זה כבר לא סוד: שיחקנו כל משחק תחת הפחד מענישה ולחץ פסיכולוגי עצום", אמר מואפק נורי, לשעבר בלם הנבחרת וכוכב מועדון אל-זווארא, בריאיון בשנת 2003.
החל משנת 2010 עיראק התחילה להשקיע בתשתיות כדורגל. נבנו שלושה אצטדיונים מודרניים יחסית ומגרשי אימון - כולל קומפלקסי ספורט ברחבי המדינה. בשנת 2024 חתמה ההתאחדות המקומית על הסכם עם סוכנות השיווק The PRO Company. השותפות הזאת החלה שינוי משמעותי, שהביא בין היתר הסכם חסות עם חברת הבנייה "וואדי אל ראשד". החברה הפכה לספונסרית הראשית של הנבחרת ותמכה כספית בקמפיין ההעפלה למונדיאל. סוכנות השיווק הובילה גם להסכמים עם בנקים וחברות תקשורת וטכנולוגיה. כתוצאה מכך גדלו ההכנסות בצורה משמעותית, מה שאפשר הכנה טובה יותר למוקדמות גביע העולם.
ההעפלה של הנבחרת למונדיאל התרחשה תוך כדי מבצע "שאגת הארי". עקב מתקפות חיל האוויר האמריקאי והישראלי באיראן נסגר המרחב האווירי במדינה, והנבחרת נאלצה לעבור מסע ארוך ומפרך בדרך למשחק פלייאוף ההעפלה במקסיקו. מאמן הנבחרת העיראקית, גרהאם ארנולד, חשף בפני רויטרס שהוא "אסר על שימוש במדיה חברתית מהיום שהגיעו למקסיקו". "לא רציתי שהם יחשבו על מה שקורה במזרח התיכון, כיוון שהם היו צריכים להיות מפוקסים בעבודה שהייתה לנו פה", הסביר האוסטרלי.
זה עבד. עיראק העפילה למונדיאל בארה"ב. צריך לומר, אירוח הטורניר שם מתקבל אצל העיראקים כסוגיה מורכבת. ישנה ביקורת רבה בעיראק על מעורבותה של ארה"ב במדינה בשנים האחרונות; יתרה מכך, הסכסוך מול איראן הופך את הטורניר לטעון מבחינה פוליטית. בנוסף לכך הופצו שמועות ברחבי הרשת שארה"ב דחתה את בקשות הוויזה של מספר שחקנים עיראקים לקראת המונדיאל. עם זאת, בכיר בבית הלבן, אנדרו ג'וליאני, דחה טענות אלו וטען שאין שום בעיות המשפיעות על שחקני הנבחרת. אישור נוסף בעניין הגיע מההתאחדות העיראקית, שמסרה שאין בעיות בתחום זה וכל השחקנים קיבלו את הוויזות.
אך ישנה קבוצה אחת שעלולה להיתקל בבעיות הגעה, והיא האוהדים. עקב סגירה חלקית של השגרירות האמריקאית בבגדאד והשעיית הפעילות בקונסוליה בארביל, אוהדי הנבחרת שרוצים לעודד את השחקנים בטורניר הענק עלולים לחוות קשיים בהוצאת ויזת הכניסה לארצות הברית.
ההעפלה של הנבחרת למונדיאלמבטאת התעלות ספורטיבית אל מול מציאות אזורית בעייתית, שהערימה קשיים לוגיסטיים לא פשוטים כלל. גם העובדה שהמדינה המארחת התבססה במשך כמה שנים בעיראק אינה מקלה על הצด הפוליטי בעניין. אבל אלו קשיים קלים ביחס למה שחוו השחקנים העיראקים בתקופת שלטונו של סדאם.
הכתבה נכתבה בסיוע אלון בלומנפלד, סטודנט לכלכלה ומזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון.