ראי, ראי שעל הקיר: על הסיום הקסום לעונה המשוגעת של הפועל באר שבע

חשבתי להתחיל בשנה כולה. להפוך את זה לטקסט אישי. לספר שזו הייתה שנה קשה, שבה עשור של עבודה בלתי פוסקת הסתיים בכישלון מקצועי, ברמת הבעיטה בדלי של הפועל ב"ש בפלייאוף הקודם, לצד שלל אתגרים רפואיים רפואיים במשפחה, אבל ברור שזה בטל בשישים. שעבור כל כך הרבה אוהדים אחרים, השנה הייתה קשה פי כמה. כי כישלון מקצועי זה כלום אל מול החיים עצמם. כמה כבר אפשר לנבור באכזבות, כשכל כך הרבה משחקים מתחילים בדקה של מחיאות כפיים לעוד אוהד שלא זכה לראות את הקבוצה עושה את מה שאף אחד לא ציפה בתחילת העונה.

אף אחד לא האמין בהפועל באר שבע הזו השנה, למרות שהשחקנים האלה וצוות האימון הזה עשו יותר מכל קבוצה אחרת בשנה שעברה. לא רוצה להתלונן שוב על ההחלטות הלא ספורטיביות ההן, אלא רק לבסס את העובדה שהקבוצה לא נחלשה. להיפך, רק התחזקה, ועדיין, כמעט אף אחד לא האמין. המכביות בהתחלה ובית"ר בהמשך היו אלו שאמורות היו לסיים במקום גבוה יותר. החבורה הבלתי שבירה מהשנה שעברה, ששיחקה כדורגל נפלא לפרקים, פספסה את שלב הבתים באירופה ולא הייתה אמורה להישאר שלמה. ב-2:4 המשוגע שפתח את העונה, אחד משני השחקנים החשובים בקבוצה בכלל לא היה בסגל. ב-2:4 המשוגע שסגר את העונה שניהם קיימו את ההבטחה מסוף השנה שעברה.

הצוות המקצועי ואלונה הצליחו לא רק להשאיר את לוקאס וקינגס בסגל, למרות שכבר היו עם רגל וחצי בחוץ, אלא גם עשו מה שבשנה שעברה פספסו וזה חיזוק הכרחי בינואר. למרות הביקורת על היעדר הקלאס עם הדרך שבה זה קרה, ההחתמה של איסט ואבו רומי הייתה מאסטרקלאס של ניהול. מוחמד הצליח לפצות איכשהו על אובדן מלך שערי הליגה עד לאותה הנקודה, וג'בון הצטרף לאיגור בצמד חלוצים שהיה הטוב בהיסטוריה של המועדון, ויסלחו לי בן שהר שזכה לטקס ראוי לפני השריקה והסמל הגדול שנתן עונה גדולה כמאמן בבלומפילד. תורג'מן וגריטה היו טובים, איסט וזלאטנוביץ' היו אדירים. חיזוק כביר לשפיץ, שנתן את הביצוע פעם אחר פעם.

בכל פעם שהעגלה נתקעה בבוץ, והיא אכן נתקעה בבוץ, מישהו אחר שם על עצמו את הרתמה ומשך אותה החוצה. דן ביטון היה שם עבורנו עם פתיחה היסטורית וסגר עונה של 19 גולים שנולדו מרגליים שנולדו בסורוקה. מלבדו זה היה כמובן קינגס עם 21 שערים ובישולים וצמד החלוצים המדובר עם 19 שערים משלהם.

אבל זה לא רק השערים. אחרי כל כך הרבה מהפכים נוראיים על הראש, בעונה שהייתה מהבחינה הזו כמעט תמונת ראי לאחרונה, כמה קל היה להישבר, אבל רן קוז'וך בעונת האימון המרשימה שאני אישית ראיתי בישראל הוציא את המקסימום מהחבורה הזו, שכל כך רצתה.

אור בלוריאן המשיך את ההתקדמות המקצועית ונשאר לסיים את העבודה, למרות החתימה על החוזה המפנק בארה"ב, אוליאל פרץ גדל לתפקיד הקפטן שאותו קיבל משני הפורטוגולים האגדיים שלנו, מרציאנו ישב על הספסל וחיכה להזדמנות ולקח אותה בשתי ידיים, זהאי אחמד עלה מהספסל פעם אחר פעם וכולם עשו את המקסימום כדי להביא את הצלחת. הם יכלו להישבר אחרי כל כך הרבה מפחי נפש, אבל שמרו על שקט כלפי חוץ בחדר ההלבשה והגיעו ליעד.

וגם אנחנו התמקדנו הפעם רק בתפקיד לשמו צריך להגיע למגרש. הקהל היה חלק בלתי נפרד מההישג ולא רק שלא חטף עונשים שהפריעו לקבוצה, אלא היה שם כשהיה צריך להוציא את העגלה מהבוץ בתורו. לשמוע את השירה של האוהדים הבאר שבעים בטדי המפוצץ במשחק העונה, למרות נחיתות מספרית ברורה, היה תענוג. לשבת בדרומי השנה היה יותר מזה. דתיים, חילונים, ימניים, שמאלנים, גברים, נשים, ילדים, כולם ביחד דחפו את הקבוצה עם הכי מעט קללות והכי הרבה שירה מאז שאני זוכר בשלושת העשורים האחרונים שבהם אני מגיע לאצטדיון בקביעות. היו משחקים השנה בטרנר שהזכירו את הרגעים הגדולים מול סלטיק, כשהרצפה רעדה ואף קבוצה לא חזרה הביתה עם שלוש הנקודות.

ומחוץ למבצר שלנו אתמול אחרי החגיגות ביציע? תזכורת תמידית למה זה הדרום עבורנו: הפועל באר שבע והיעדר המשילות. שורה של מכוניות שנפרצו. שוטרת אדיבה חיכתה לנו ליד כדי לבשר לנו שגם החלון אצלנו נופץ והרכוש נגנב. היא עשתה את שלה, אבל המערכת בכללותה שוב אכזבה. השיא היה כמובן בשביעי ולראות את האחים הורן ביציע השנה לצדנו היה התזכורת התמידית לכך, אבל זה לא רק זה. ההפקרה של תושבי הדרום היא 24/7/365 ותודה לך הפועל שהשכחת את העובדה הזו ומילאת את ליבנו באושר עצום. תודה לך ותודה לכל מי שהקריב כל כך הרבה כדי שנוכל להמשיך להיות פה ולהגיע למגרשים.

האליפות הזו היא לא רק שלנו ושל השחקנים, אלא גם של בן כהן ז"ל וניב דייג ז"ל ואוהדי הקבוצה האחרים שנפלו או נפצעו, או "סתם" שירתו מאות ימים במילואים, ובני משפחתם. תודה לכם, תודה להם, תודה להשם ועכשיו תביאו את הדאבל. אם לא נהיה חזירים עכשיו, אז מתי נהיה. קצת נקמה ספורטיבית על ה-6:2 ההוא שהתחיל את עידן טרנר עם ארבעת האליפויות, שלושת הגביעים, שני מאמנים אדירים ואחד מיגל ויטור, שאולי סיים קריירה מופלאה בקלאסה ששמורה רק לגדולים כמוהו. מי יתן ואלו יהיו הנקמות היחידות שיעסיקו אותנו בארץ הטובה הזו.