בעונת 2021/22 מצלמות של אמזון עקבו אחר כל התרחשות בחדר ההלבשה של ארסנל, כחלק מהפקת התוכנית All or Nothing. בינואר 2022 הגיעה הקבוצה למשחק נגד נוטינגהאם פורסט בגביע והפסידה ליריבה שהייתה אז בליגת המשנה. זה היה רגע מפתח.
"אני מוכן לקבל הפסדים, חבר'ה, אני מוכן לקבל הפסד" זעם מיקל ארטטה, מאמן ארסנל, בחדר ההלבשה. שחקניו נראו נבוכים ומבוישים. "אבל אני לא מוכן לקבל את הסטנדרטים המזדיינים האלה...!" הוסיף הספרדי. ארטטה כעס, ובצדק, לא על התוצאה, אלא על הגישה. הוא חזר ודרש "פאקינג סטנדרטים".
ואילו סטנדרטים הוא דרש? קודם כל התנהגותיים: נותנים 100%, נלחמים עד הסוף, ולא מוותרים על משימת סגירה בהגנה בגלל עייפות או אנוכיות. על כישרון אפשר להתפשר, אבל לא מתפשרים על הקולקטיב. הדרישות הללו היו מאוד ברורות לכולם.
אחד מהתרגילים ששחקניו נדרשים לעשות לא מעט במהלך העונה הוא "ספרינט חוזר" - ריצה של 72 מטרים ב-10 שניות, מנוחה של 10 שניות, ואז שוב. 72 מטר ב-10 שניות, במשך 10 פעמים רצופות. לאחר מכן מקבלים מנוחה של שתיים עד ארבע דקות, ואז יוצאים לעוד סט של 10 ספרינטים, ושוב מנוחה, ועוד סט אחרון. רק מלכתוב את זה התפוצצה לי ריאה.
המטרה היא שכולם יעמדו בסטנדרט המינימלי של 19.8 קמ"ש במהירות מקסימלית לפחות. זה תרגיל שבונה יכולת ריצה בספרינט, והרבה פעמים הוא זה שעשה את ההבדל בין ניצחון להפסד בדקות האחרונות. לפאט ריילי, המאמן האגדי של הלייקרס, הניקס וההיט, היה תרגיל דומה - ושחקנים שלא עמדו בו פשוט לא שיחקו בקבוצותיו. וכך קרה גם אצל ארטטה. אלו שלא עמדו בסטנדרטים שדרש באימונים - שחקנים כגון מסוט אוזיל ופייר אמריק אובאמיאנג, הכישרונות הגדולים ביותר שהיו בסגל שקיבל - נזרקו מהקבוצה. כאמור, יש רף שחייבים לעמוד בו.
לא רק השחקנים היו צריכים להתיישר לפי התפיסה הזו. גם ההנהלה, תחת המנהיגות של ג'וש קרונקי - הבן של הבעלים סטן - סימנה את האליפות כמטרה לטווח הארוך כבר בשנה הראשונה של המאמן בקבוצה, ועבדה היטב כדי להבטיח שזה יקרה.
לאחר ניתוח קפדני של סגלי היריבות (אורך החוזים, גילאי הכוכבים וזמן המאמנים בקבוצות), בהנהלת התותחנים "חזו" שיש למועדון "חלון הזדמנויות" לזכייה באליפויות בין השנים 2023 ל-2027. "כל מה שארסנל עשתה לאחר מכן נבנה סביב החישוב הזה", לפי ג'יימס מקניקולס, שמסקר את הקבוצה עבור האת'לטיק.
בהתאם לכך, פותחה גישה מאוד ברורה להשקעות בחלון העברות: פרופיל הרכש התרכז בשחקנים בני 23 ומטה, שעלותם כ-40 מיליון יורו, עם עדיפות ברורה לקניית קפטנים בקבוצותיהם או בנבחרותיהם הצעירות והבוגרות. מחלקת הסקאוטינג ("מחלקת מודיעין הכדורגל" במועדון) בדקה את כל הנתונים הכלליים והמתקדמים, אבל הסטנדרט היה ברור לכולם - בשביל לזכות באליפות בחלון הזמן המדובר, צריך לבשל ביחד שחקנים עם פרופיל מסוים וזהה.
הקבוצה רכשה בכוונת תחילה שחקנים בערך בני אותו הגיל כדי שיוכלו להתפתח יחד. לפי מקניקולס, "הדבר הוביל לסגל בעל קשרים חברתיים חזקים. בזמנם הפנוי, ובזמן נסיעות, רבים מהם משחקים קלפים, או במשחק הלוח הספרדי פראצ'יס. רבים מהשחקנים מחוברים גם דרך האמונה, כאשר ישנה נציגות נוצרית חזקה בקבוצה".
החברות הזו, הגיבוש, העבודה המשותפת, הדרישות הבלתי מתפשרות והעבודה הדקדקנית והאובססיבית של ארטטה על כל האלמנטים - טקטיים, טכניים, פסיכולוגיים, גופניים, תרבותיים ונפשיים - הובילו לעונות מאוד מוצלחות בחלון ההזדמנויות שנפתח. בין העונות 2022/23 ל-2024/25, ארסנל סיימה במקום השני בשלוש עונות רצופות. זה הישג כביר ופחות מדובר. ועכשיו, אחרי האליפות, אפשר להגיד שהתכנון, הקפדנות ובניית התרבות הפכו את הפרויקט לאחד מסיפורי הניהול היותר מרשימים בכדורגל העולמי.
והכל, בסופו של דבר, חוזר לאותה התפרצות של המאמן בחדר ההלבשה בנוטינגהאם. אפשר למתוח ביקורת על סגנון הכדורגל של הקבוצה, אפשר למתוח ביקורת על שפת הגוף שלו, ואפשר גם להכתיר את האלופה החדשה כאלופה הכי גרועה בשנים האחרונות. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מארטטה: הוא לקח מועדון רקוב ואולי אפילו רעיל, שינה בו את התרבות ב-180 מעלות, ועכשיו כולם שם עומדים בפאקינג סטנדרטים.