19 למאי 23:34, בית, נגמר. שעון יצלצל חצות עד שאסיים לכתוב. נערמו לנו כל כך הרבה זיכרונות: ב-28 באוקטובר לקחנו את גביע הטוטו על הפועל במשחק אדיר; ב-9 בנובמבר, בערב סגרירי בבלומפילד, המטרנו על מכבי עוד ועוד עד כדי שש; ב-23 בפברואר עלינו למגרש בנתניה למשחק ליגת העל ונתנו לקבוצה היריבה שמינייה. והיה את הארבע ששטפנו את מכבי בטדי וראיתי בעיניים, ואת בן שימול מחליק לחוגי בדקה 90 במושבה, ועוד בן שימול אחד בדקה 90 בסמי עופר, והמהפך ההוא על טבריה, ומוזי שהפך על פתח תקוה בעשרה שחקנים, ואז הציל אותנו בטרנר, ואז הציל אותנו בבלומפילד שוב; וכשכבר קברו אותנו סרבנו למות, ואם מישהו שניה מצמץ הגנבנו ריקוד לאור ירח. קטלניים, קליניים, בלתי נשכחים.
זו הייתה בית"ר אחרת העונה. מעל הכל, עמדנו. החזקנו. בית"ר כבר הרבה מאוד שנים היא קרקס נודד: עוד מימי המפיות של דדש, והיו הקפריזות של טביב, בפעם האחרונה שרצנו לתואר והתמלאנו הזיות, ואז חוגג הנחית עלינו שיגעון גדלות מופרע, והיה איזה רגע עם שייח מהאמירויות, ובקיץ לפני ארבע שנים התחננו שוב לחבל הצלה.
זו הייתה בית"ר כבר יותר מדי זמן: קרקסית, לא יציבה, לא רצינית, לא באמת מסוגלת. רצה לרגע ואז מועדת, פותחת מהדורות אבל לא על כדורגל אלא על מיתות משונות שנגזרו עלינו. היה אחד סטפן מלול פעם (תשאלו את הצ'אט) ויותר מדי עונות שלא הצלחנו להשתחל לפלייאוף. עד רמה שהאמנו שזו בית"ר, שזה לא יכול להיות אחרת. שזה רק הטירוף, קבוצה שהיא גל-עד של כל שגעונותיה. האמנו בזה, שבכך זה נגמר, שנוכל לרוץ רק 100 מטר משוכות בזמן שאחרות תירגלו מרתון.
אבל זו הייתה בית"ר אחרת העונה. רצנו את המרתון כמעט עד לקו הסיום. כולם במועדון הבינו את גודל השעה: החל מברק אברמוב, הוא האיש שהביא את השקט למועדון הזה. לא חשבתי שאכתוב את זה, אבל הוא הבין בינואר מה מונח על הכף וחיזק במה שצריך כדי שנרוץ עד הסוף.
וברק יצחקי, שנכנס לעונה הזו כברווז צולע אחרי ההפסד בגמר בשנה שעברה והפלייאוף הנורא, התעקש על כדורגל סבלני במועדון שסבלנות אין בו, והעמיד את הקבוצה הזו מנטלית בכל הרגעים שהיא כשלה ליפול. ואלמוג כהן, שהצליח לסגור פערים ולהשאיר אבק לקבוצות עם פי כמה תקציב. בראיון המעבר לבית"ר, הוא אמר שבית"ר היא הענק הרדום של הכדורגל הישראלי, ושהם יעירו אותה. בזמנו הסתכלתי על זה בציניות גמורה, אבל הוא הוכיח שאפשר.
ולשחקנים, ירדן שועה ראש וראשון, עוד עונה שהוא לא רצה להיות פה ומסיים כמלך שערים. הגול ההוא נגד באר שבע היה אמור למצב אותו כסמל מועדון, לצד שמות שהיד כבדה מלהקליד; ואצילי שסחב אותנו כל כך הרבה, וגדראני, שעשה את ההבדל מהעונה שעברה, הוא כמעט לבד, וירדן כהן, והרשימה עוד ארוכה מאוד.
והקהל. החרב המתהפכת של בית"ר מאז ומעולם. אחרי ה-7 באוקטובר הקהל בישראל כמו הציבור כולו, הקצין. השירים הפכו אלימים יותר, באר שבע הפסידה אליפות על קהל שפרץ לדשא להכות את המבזים מסכנין, מכבי חיפה איבדה על זה את סבע, וגם אצלנו בבית"ר, השירים הגזעניים חזרו ליציע, גם אלה שכבר נעלמו כליל.
בפברואר אופ"א החמירה את הענישה נגד קריאות גזעניות, וגם אוהדי בית"ר - כמו אברמוב, כמו יצחקי, כמו אלמוג, כמו השחקנים - הבינו מה נמצא על הכף. הייתה אלימות מחוץ לאיצטדיון, לעיתים קשה מאוד. יש עוד המון מה לתקן, בטח על הביטחון של קהל חוץ שמגיע לטדי. אף אוהד לא אמור לחשוב פעמיים אם לבוא בגלל חשש לאלימות, ויש יותר מדי כאלה.
אבל החוויה בתוך טדי הרבה יותר טובה. יותר נקייה, יותר בית"ר. מקום שאני יכול להביא אליו את הילדים שוב, וזה לבד המון. טדי היה מלא העונה כמו שלא היה מלא אף פעם. הרגע בסוף המשחק במושבה, כשנחרץ דינה של העונה הזו, וכל היציע עומד ומריע לשחקנים, יש בזה המון כוח. זה מה שייקח אותנו לקיץ, לעונה הבאה.
עדיף לנו לרוץ מול נאפולי ולא מול הפועל באר שבע. ב-41 המשחקים האחרונים ניצחנו אותם פעם אחת בלבד. למדנו השנה המון: לנצח כשאנחנו לא טובים, לשחק עד השנייה האחרונה, למדנו לרדוף, להחזיק קצת כשאנחנו נרדפים, אבל גמל אחד לא הצלחנו להוריד מהגב, לנצח אותם. זה כל מה שהיה חסר לנו העונה. בסוף זה לא עניין של קארמה, או ריבוע שחייב לסמן בו וי.
קשה מאוד לסגור פער של 6 נקודות לטובתם במפגשים הישירים. יש לנו אלופה גדולה, ובית"ר זו סגנית שנזכור, אבל כל עוד לא נתגבר על המחסום הזה יהיה לנו קשה לקחת אליפות: מתמטית, לא קארמטית. הפועל באר שבע כבר 13 שנה במאבקים האלה, לא יורדת ממקום שלישי. גם אנחנו צריכים ללמוד להחזיק, להיות שם, להתחרות. עד שזה יבוא.
כן, אני אופטימי לגבי העונה הבאה. לבית"ר יש עוד המון לאן להשתפר. חסר לנו כח בקישור במקום שטבארש היה אמור לתרום; וחסר לנו חלוץ שיכול לשרשר שערים בליגה, ואולי עוד בלם בכיר, עוד גיוון בכנף. אבל יש לנו את שועה, ויש לנו את אצילי, ויש חמישה זרים טובים - אנטווי, אנו, גדראני, קרבאלי, קאלו, ויהיו צעירים חדשים שירקדו פה שנה הבאה. בית"ר תחזור יותר טובה, אני משוכנע בזה. למדנו על עצמנו שאנחנו יכולים להחזיק, שיש בנו יותר מרק קרקס. באר שבע קמה מבור מנטלי גדול כדי לעשות את העונה הגדולה הזו, אז למה לא אנחנו?
זו בית"ר אחרת, בית"ר שהחזירה אותנו להאמין. בית"ר לא סיימה כסגנית מאז 1985, זה נתון מדהים בעיניי, מספר הרבה. 6 פעמים היינו אלופים, ועוד 6 פעמים סיימנו מקום 3, אבל סגנות, זה לא. כי התרגלנו, זה הכל או כלום, מועדון שלוקח אותך לקצה, או שזה הצלחה ענקית, או רוב הסיכויים התרסקות איומה. ב-1987 כבר זכינו באליפות ראשונה. בא לי כבר עונה חדשה אבל רגע, גם בא לי להגיד תודה, לתת ריקוד אחרון מול הפועל בטדי. מגיע לנו, לא?