ארסנל באנגליה, באר שבע בישראל: הלילה שבו גברה ליגת העל על הפרמיירליג

שתי אלופות הוכתרו אמש: לא חלפה אלא שעה בלבד מהזכייה הרשמית של הפועל באר שבע באליפות - וגם בצפון לונדון נפתחו השמפניות אצל אוהדי ארסנל שזכתה באליפות הפרמיירליג.

הכדורגל בישראל, למרבה הצער, רחוק ברמתו מרחק שנות-אור מהכדורגל האנגלי, אבל אתמול בלילה, למשך שעתיים קסומות, הוא ריצד באור יקרות, בעוד דווקא הליגה הטובה בעולם, היא זאת שסיימה עונה בקול ענות חלושה.

הכוונה, כבר אמרנו, אינה למה שהתחולל על הדשא (אם כי לפחות לגבי רמת המשחק ב"טרנר" אמש, נדמה שאין לאיש תלונות), אלא למה שהתחולל אצל מיליוני צופים: דרמה טלוויזיונית אדירה מהסוג שאיש לא יכול לכתוב כתסריט.

מעבר לצופים בשני המגרשים, עמוסים עד למושב הפלסטיק האחרון, היו בישראל אמש שני מחנות עיקריים - כאלה שרצו שהתואר יחזור לנגב וכאלה שרצו לראות אותו נודד לבירה. הדבר המשותף היחיד לשניהם: אף אוהד לא הניח מידו לרגע אחד את השלט.

באר שבע כובשת - מיד אני "קופץ" לפתח תקווה כדי לראות איך מתכרכמות פניהם של אוהדי בית"ר. באר שבע סופגת - ושוב אני בפתח תקווה, הפעם לקול שירה אדירה של המקהלה בצהוב.

במעבר חד לבורנמות, הקבוצה עם האצטדיון הקטן ביותר בפרמיירליג (12,000 מקומות): שם הוכתרה אלופה ששחקניה ואוהדיה ישבו בכלל בבתיהם, עת סיימה יריבתם בתיקו שהבטיח להם את התואר, אליפות בווטסאפ.

נמתח עוד קו אחד אחרון בין בורנמות לפתח תקווה, לפני שנצטרף לפסטיבל המחולות בבאר שבע - וגם הפעם לטלוויזיה יש מניות גדולות בעובדה שבישראל נדבקו סוף סוף "במחלה האנגלית": להיאבק בשם הספורט ובשם כבוד המועדון גם אם נקלעת לסיטואציה כסטטיסט בהצגה של מישהו אחר.

באנגליה זה כבר ברור: כל קבוצה נלחמת נגד כל יריבה כאילו היא עצמה מועמדת לתואר או נאבקת נגד הירידה. בישראל, עד לפני שנים לא רבות היה נהוג שמי שזקוקה לתוצאה, בדרך כלל גם משיגה אותה. אתמול נלחמו שתי שחקניות המשנה באירוע: מכבי תל אביב והפועל פתח תקווה, כאילו היו "אנגליות".

עוד מילה על הפועל פתח תקווה: צאו ולימדו. לקבוצה שמנסה לחדש ימיה כקדם ושרק בקיץ האחרון שבה לליגת העל, הייתה העלייה לפלייאוף העליון בבחינת הישג כביר, מה שקצת קשה לומר על התוצאות שהשיגה במהלכו.

אלא שאחרי אמש לא יזכרו לפתח תקווה את הקלות הבלתי נסבלת שבה ניגפה כמעט בכל משחק פלייאוף, אלא את העובדה שהיא זאת שכיבתה את האור במנורה הבית"רית.

אז למה הפרחים לטלוויזיה? כי מבלי לגרוע מאום מההערכה לספורטיביות הבסיסית שכולנו תקווה שהיא טבועה בכל כדורגלן, הרי שגם במכבי תל אביב וגם בהפועל פתח תקווה ידעו שרואים אותם: הן לשלילה - אם יתבטלו בפני היריבה, והן לחיוב - הזדמנות לעשות רושם כמעט אחרון לפני עונת ההעברות.

הפועל באר שבע שיכורת ניצחון, זה מובן ואף ראוי, אבל היו לא מעט רגעים אמש שבהם היא נראתה כמי שעומדת לבעוט בדלי שמתמלא בשמפניה. הכוונה אינה רק לקלות הבלתי נסבלת שבה ספגה את שני שערי השוויון (תכף נגיע אליהם), אלא בעיקר להלך הרוח של שחקניה, שעצביהם בגדו בהם.

בקושי נפתח המשחק וכבר ביצע זלטאנוביץ' "עבירה של אדום". למזלו השופט יגאל פריד ביכר את מידת הרחמים על פני הצדק העיוור והותיר אותו על הדשא, רק כדי לכבוש, רבע שעה מאוחר יותר, את השער הראשון.

גם על הפנדל ראוי להתעכב: לו היה המשחק מסתיים בתוצאה 1-0, היינו מדברים על הפנדל הזה לאורך כל הקיץ. מאחר שאיני רוצה להוציא כאן את דיבתו של איש (במיוחד איש אחד בשם קמארה שהיה אחראי לפנדל המוזר), נאמר כמו צוות השידור אמש: לא ברור מה עבר לו בראש כשקפץ והדף את הכדור בידו - ואולי מוטב שלא לדעת.

ושוב היה נדמה שבאר שבע לא יודעת לקחת: דיופ נגע בידו ברחבה ומכבי (דור פרץ שתואר מלך השערים מתקרב אליו) איזנה. זאת הייתה נגיעת יד שכולה אי עמידה בלחץ, שלוש מילים שאפשר לומר על איבוד הכדור של אליאל פרץ, שהוביל לשער השני של הצהובים.

במחצית השנייה במצב של 2:2 ודווקא בדקות טובות של באר שבע, ביצע קוז'וך כמה חילופים. העיקרי שבהם, חילוף כפול, לא היה רק שינוי פרסונלי (זאהי אחמד וג'בון איסט במקום אמיר גנאח וגיא מזרחי) אלא גם שינוי טקטי.

בבית לחש אוהד כדורגל ותיק לעצמו: "מה הוא עושה?" - כבטוח שגם קוז'וך קצת מאבד את הראש, כמו השחקנים שעל הדשא. ובאמת, הדקות הבאות רק חיזקו את החשש הזה.

אלא שמה שקרה אחר כך היה כולו שלו: מחליף אחד אחד בישל, שני כבש את השלישי - וכשגם הרביעי הובקע בידי המחליף והקפטן, מיגל ויטור, אין אלא להסיר את הכובע בפני מאמן האלופה.

אי אפשר להזכיר את ויטור - קפטן וסמל שקשר את גורלו האישי, המשפחתי והמקצועי עם באר שבע, מבלי להזכיר את המלך החדש של בירת הנגב, קינגס קאנגאווה.

הוא חוטף, הוא מחלץ, הוא דוחק מקרוב (במשחק העונה בטדי) והוא כובש מרחוק (במשחק האליפות אמש), הוא מבשל, הוא רץ - ולמרבה הצער, ככל הנראה משחק גמר גביע המדינה בשבוע הבא יהיה האחרון שלו בישראל - לא רק בבאר שבע לא ישכחו אותו במהירה, אלא גם בירושלים.

וזה אולי ההבדל הגדול בין האלופה הטרייה לסגניתה: בעוד קאנגאווה מבטיח את האליפות על הדשא במשך 90 דקות בכל משחק, חלק מהדקות המכריעות של בית"ר העונה, נצפו על ידי הכוכב הגדול שלה, ירדן שועה, מהספסל.

זו לא ביקורת נגד שועה (אחרי עונה אישית וקבוצתית נהדרת) גם לא נגד המאמן ברק יצחקי (שהחילופים שלו הביאו כמה שערים מכריעים העונה), אלא רק הסבר מדוע הפועל באר שבע הייתה בשלה יותר לתואר.

והיא הייתה. בית"ר אולי סיפקה כמה מופעים מרגשים, כולל קאמבקים ומהפכים, אבל בסופו של דבר אליפות היא פרס שניתן על יציבות - הדבר היחיד שחסר העונה לירושלמים. העובדה שהצליחו לרגש ולמלא את "טדי" הם התואר היחיד שישיגו העונה. זה לא מעט, אבל גם לא מספיק.

נחזור לשמחה של אוהד הכדורגל בישראל, גם אם קבוצתו לא הייתה מעורבת ישירות בדרמה. זה היה ערב חגיגי, ערב של כבוד לכדורגל הישראלי ובעיקר ערב של דרמה שהועברה אלינו דרך המסך.

המשפט האחרון מחזיר אותנו לנקודת הפתיחה של הטור הזה: באקורד הסיום המפואר שלה, גברה ליגת העל שלנו על ליגת הכוכבים באנגליה. שם חגגו אליפות בשמועה, כאן חגגו עם מסך מפוצל. אשרינו שזכינו וכמובן - ברכות להפועל באר שבע.