מחוץ למסגרת: הכדורגל בקולומביה יכול לשמש מגדלור של שלווה?

חשבתם שבכדורגל הישראלי יש הרבה אלימות? במהלך משחק גביע שנערך העונה במדיין, 59 אנשים נפצעו בעקבות מלחמת אוהדים של שתי הקבוצות החולקות את אותו האצטדיון. האלימות פרצה באצטדיון אטנאסיו חירארדוט לאחר ניצחונה של אתלטיקו נאסיונל 0:1 על היריבה המקומית, אינדפנדיינטה מדיין, במשחק הגומלין. אוהדים פרצו למגרש לאחר שריקת הסיום, חלקם חמושים בנורים ובזיקוקים, וכוחות משטרה נפרסו כדי להשיב את הסדר על כנו - אך זה לא הרגיע את הרוחות. שבעה מהפצועים היו שוטרים.

העיתון המקומי "אל קולומביאנו" דיווח על נזק חמור למתקן, שכלל עקירת מושבים ואת שערי הכניסה. היו גם שריפות שהוצתו בכל האזורים, כולל על כר הדשא. ראש עיריית מדיין, פדריקו גוטיירס, גינה את מעשיהם של "הפורעים שרק מחפשים לייצר אלימות" והזהיר כי יהיו השלכות על המעורבים. "כל מי שהגיע לאצטדיון כדי לתקוף, להרוס או לזרוע פחד, ייתן את הדין על פי חוק. לא נרשה לבודדים להרוס את מה ששייך לכולם", אמר גוטיירס. "במשך שנים היינו מגדלור של כדורגל שליו במדינה שלנו ובכל רחבי אמריקה הלטינית".

קצת קשה להגיד שהענף במדינה היה "מגדלור" לשלווה. כמה חודשים אחרי אירועי משחק הגביע, באפריל האחרון, אדם נהרג בעימותים בין אוהדים מחוץ לאצטדיון בעיר הקאריבית קרטחנה לאחר משחק בגביע הליברטדורס. בשני העשורים האחרונים היו לפחות 150 הרוגים במשחקים בקולומביה - יותר מאשר בארגנטינה, בערך פי 40 יותר מאשר בצ'ילה, וכשבודקים את מספר ההרוגים בדרום אמריקה, רק בברזיל נהרגו יותר אוהדים בקרבות אלימים סביב הספורט.

מן הסתם, מקרי המוות האלה קשורים באופן הדוק למפלס הפשע הכללי. יש גם מחקרים אקדמיים רבים של אוניברסיטאות מקומיות ומחוץ למדינה, השופכים אור על איך הפשע משפיע על תעשיית הכדורגל ואף על סגנון המשחק של הקבוצות. חלק מהמחקרים מתמקדים בתופעת ה"באריסמו" (חוליגנים בספרדית קולומביאנית) ובארגוני האוהדים ("באראס בראבאס"), אבל רובם קושרים נורמות חברתיות וסכסוכים נרחבים יותר למקרי האלימות הקשים ביותר.

מחקר בבוגוטה שנערך בקרב 300 סטודנטים מצא כי השתתפות ב"באראס בראבאס" הייתה קשורה בעיקר לאלימות בבתי הספר. מחקר אחר במדיין בחן כיצד המשחקים משפיעים על דפוסי הפשיעה, וקבוצה אחרת של מחקרים ניסתה להתמקד ב"תוכניות מבוססות כדורגל" כפתרון אפשרי לבעיה בחברה. מחקר משנת 2024, למשל, הראה שהשקעה בענף ובמאמנים קהילתיים באזור הקריבי הפחיתה באופן ניכר את החשיפה של הנוער לאלימות ולארגוני פשע.

חלק מהמחקרים - החדשים יותר מ-2023 והלאה - טוענים כי תרבות האוהדים יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה. מחקר על מה שכונה "באריסמו חברתי" (social barrismo) ציין כי כמה קבוצות אוהדים עברו שינוי משמעותי - מתפיסתן העצמית כקולקטיבים אלימים להפיכתן למארגנות של פרויקטים קהילתיים, דו-קיום והכלה. המסקנה של המחקר אינה שהאלימות נעלמה, אלא שניתן לפרש קבוצות אלו מחדש כשחקנים פוליטיים וחברתיים כאשר המוסדות מכירים בהם ותומכים בהם. כלומר, אם מוסדות הענף, הממשלה ואכיפת החוק יעבדו עם ארגוני האוהדים כדי להפוך אותם לגורמים מחנכים, זו הדרך לנתק את האלימות הכללית בחברה מהמגרשים.

ומה שהחוקרים מסכימים עליו באופן מוחלט הוא שהאלימות הזו אינה נתפסת כבעיה ספורטיבית בלבד. חוקרים רבים הסיקו כי היא משקפת לחצים רחבים יותר בחברה, במיוחד דחיקה לשוליים של בני נוער, אלימות מאורגנת וחולשה מוסדית מקומית.

הסכסוכים האלימים בין הפלגים השונים בחברה הקולומביאנית יצרו קבוצות חמושות כמו FARC או ELN, שצמחו על רקע של הדרת הכפריים מהפוליטיקה המקומית ושילוב דמוקרטי חלש. הנרקו-טרור, הפוליטיקאים וראשי המשטרה המושחתים, והמוסדות שלא עושים את עבודתם - כל אלו הוסיפו הרבה מאוד חוסר סדר ושחיתות לקלחת האלימה ממילא במדינה, הסובלת מעלייה במקרי חטיפה, מעשי טבח ואלימות פוליטית. ובתוך כל זה נמצא הכדורגל הקולומביאני - לעיתים מבריק במונדיאל, ולעיתים נראה בדיוק כמו המדינה אותה הוא מייצג.