אתמול, גלזגו סלטיק זכתה באליפות ה-56 שלה במשחק האחרון של העונה נגד מי שנכנסה למחזור האחרון במקום הראשון, הארטס. האליפות הזו של סלטיק, שהייתה חייבת לנצח בשביל לזכות בתואר, שברה שוויון עם גלזגו ריינג'רס (55). אבל, צריך לומר, רבים בסקוטלנד לא רואים בסלטיק קבוצה סקוטית. גם רוב אוהדיה של סלטיק לא רואים בעצמם "סקוטים" כמו האוהדים של הקבוצות האחרות במדינה.
עמדת המועדון הרשמית - שעולה בקנה אחד עם השקפתם של רובם המכריע של האוהדים המתונים ואלו הפוקדים את המגרשים - היא ש"סלטיק שייכת לשתי תרבויות" - הסקוטית והאירית. השם "סלטיק" נבחר במכוון על ידי מייסד המועדון, האח וולפריד, בשנת 1887 כדי לשקף "גשר בין העם האירי לעם הסקוטי".
כן - מבחינה גאוגרפית, מבנית והיסטורית - סלטיק היא אכן מוסד סקוטי. היא משחקת בגלזגו, מתחרה בליגה הסקוטית הבכירה ותקעה יתד של דמויות אגדיות בהיסטוריית הכדורגל הסקוטי (כמו ג'וק סטיין ונבחרת "אריות ליסבון" של 1967, שכל שחקניה נולדו ברדיוס של כ-40 ק"מ מסלטיק פארק). עם זאת, המועדון הוקם על ידי נזיר אירי במטרה לגייס כספים להאכלת מהגרים אירים עניים שנמלטו מהרעב הגדול באירלנד אל האזור המזרחי של גלזגו. אין דגלי סקוטלנד המונפים בסלטיק פארק. האוהדים של סלטיק מנופפים דגלי אירלנד ופלסטין, ובהרבה מובנים רואים את עצמם מנותקים מהאישיות של הכדורגל הסקוטי.
העניין הוא שכדורגל הוא כר מושלם לביטוי האופי הלאומי הסקוטי - פשוט לא תראו אותו בסלטיק (וגם לא בריינג'רס במיוחד - אבל זה כבר סיפור אחר). איפה הכדורגל כן מגלם תפקיד בזהות הסקוטית? בנבחרת סקוטלנד.
המושג "צבא הטרטן" (Tartan Army) הוא הכינוי של אוהדי נבחרת סקוטלנד בכדורגל ולפי חוקרים אקדמיים זה הכלי הברור ביותר ל"זהות אזרחית" או "זהות תרבותית" בסקוטלנד.
המושג הזה גם מתאר פרויקט תרבותי מכוון ומוצלח שבו קהל אוהדים שינה לחלוטין את התדמית הבינלאומית שלו - מ"פולשים אגרסיביים" ל"שגרירים ידידותיים". כך לפי מחקר של הפרופסור לסוציולוגיה, ריצ'רד ג'וליאנוטי.
ג'וליאנוטי, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת לובורו, טוען במחקרו ש"בשנות ה-70, האוהדים הסקוטים היו מזוהים לעיתים קרובות עם אותם אלמנטים של 'חוליגניזם' שאפיינו את מקביליהם האנגלים".
הדוגמה הבולטת ביותר היא הפריצה לדשא באצטדיון וומבלי ב-1977, ומאז אוהדים סקוטים אלמונים טוענים שיש להם חתיכות מהדשא המפורסם.
עם זאת, לפי המחקר, בעקבות האיסור על הכנסת אלכוהול למגרשים בסקוטלנד בשנת 1980, ובמקביל לשמצה העולמית הגוברת של החוליגניזם האנגלי באמצע שנות ה-80' (שהגיעה לשיאה באסון הייזל), האוהדים הסקוטים בחרו במודע בנתיב אחר.
מחקריו של ג'וליאנוטי טוענים כי "צבא הטרטן הגדיר את עצמו באמצעות מה שהוא לא: אנגלי".
בזמן שהאוהדים האנגלים תוארו בתקשורת כ"אגרסיביים ולאומנים", האוהדים הסקוטים אימצו פרסונה "קרנבלית". הזהות החדשה הושתתה על היותם רועשים, תוססים ולובשי חצאיות סקוטיות, אך שוחרי שלום לחלוטין. תפקיד "שגרירותי" זה גרם לאוהדים לראות את עצמם כמי שמייצגים את אופייה של האומה בפני העולם, דבר שהוביל לא פעם לזכייתם בפרסי האוהדים הכי טובים או פרסי פייר פליי כאלו ואחרים.
ג'וליאנוטי משתמש במונח "קרנבלי" כדי לתאר את התנהגות צבא הטרטן. הלבוש הכולל קילט, כובעי "סי-יו-ג'ימי" (כובעים סקוטים מסורתיים עם שיער ג'ינג'י מדומה) וצבעי פנים, משמשים כתחפושת המורידה את המחסומים החברתיים. לבוש זה מחליף את "המדים" של החוליגן (בגדי מותגים או צבעי המועדון) בגרסה מוגזמת, כמעט פרודית, של סקוטיות.
לפי המחקר "מיצג זה מאפשר יצירת סביבה גברית ועתירת אנרגיה, אך כזו שנותרת בטוחה. בכך שהם הופכים את עצמם למגוחכים או חגיגיים באופן מופגן, האוהדים מנטרלים את איום האלימות ועדיין מפגינים נוכחות לאומית חזקה".
ובניגוד ל"לאומיות אתנית" (המבוססת על מוצא או גזע), מותג הזהות של צבא הטרטן הוא מכיל במידה רבה. אם אתה לובש את צבעי הנבחרת ומציית ל"קוד" ההתנהגות הידידותי אתה חלק מהקולקטיב - לא משנה אם אתה ממוצא אירי, מוצא אפריקאי, מוצא קריבי או אפילו מוצא אנגלי.
וזה מביא אותנו לחלק האחרון במחקר. החוקרים מצאו כי זהות ספורטיבית חזקה זו של הסקוטים לא תמיד תורגמה לשאיפה לעצמאות פוליטית. במשך שנים רבות, היא שימשה כסוג של "שסתום ביטחון תרבותי" - דרך להרגיש סקוטי בצורה אינטנסיבית במשך 90 דקות, מבלי לרצות בהכרח בפירוק הממלכה המאוחדת - בריטניה. סוציולוגים אחרים הצביעו על כך שהנבחרת הלאומית משמשת כ"שטח ניטרלי" נדיר במדינה המפולגת בשל היריבות המרה בין סלטיק לריינג'רס.
הזהות של צבא הטרטן אף מתפרקת באופן מודע מהמטען הדתי והעדתי (פרוטסטנטים מול קתולים) של מועדוני גלזגו, על ידי התמקדות ב"סקוטלנד האומה" במקום ב"פרוטסטנטים נגד קתולים".
הסקוטים יגיעו למונדיאל הראשון שלהם מאז 1998 כשהם מוכנים להותיר חותם חמוד וניטרלי - ללא דת ועם הרבה תחושת קרנבל - על הערים האמריקאיות שבהן הם יבקרו.