פעם בכמה שנים אנחנו מקבלים משחק עונה כמו זה שהיה אמש ׁ(שלישי) . קרב ישיר על המקום הראשון, משחק שהכרעה בו תגרום למהפך בטבלה מצד בית"ר ירושלים, או תסלול את הדרך לאליפות של הפועל באר שבע.
המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה, אבל האווירה בטדי ומחוצה לו הייתה הניצחון הגדול של הכדורגל הישראלי. מצד אחד צבע, טירוף, רעש ואמוציות. מצד שני פרופורציות, והבנה שבסוף זה רק ספורט. תמיד יהיו בשוליים מי שינסו להרוס, אבל אתמול זה הרגיש אחרת.
טדי היה אמש בשיאו, אך בית"ר פחות. היא לא עשתה מספיק כדי להכניס את הקהל למשחק. בשער של ירדן שועה האצטדיון רעד, האווירה הייתה של שער אליפות, אך קאנגווה ביטל זאת מהר מאוד.
דן ביטון ישב ביציע הכבוד והחזיק אצבעות לבאר שבע. בכל הזדמנות שקבוצתו החמיצה, הוא נראה מוטרד, באנרגיות של "אני הייתי שם את זה". והוא צודק. במשחק כמו אמש הוא היה שווה שער, אך הכול קטן. רק שיהיה בריא הבחור.
בית"ר ערכה לפני המשחק טקס לכוכבי האליפויות ב-2007 וב-2008. כשהשחקנים התכנסו, איתן טיבי התעכב והשחקנים נזכרו בווידאו של טיבי מפיל מזוודה במדרגות הנעות, ודוד אמסלם מסתובב ואומר לו: "טיבי, אתה מטומטם". כשטיבי נכנס הוא זרם עם האירוע.
הפועל באר שבע הייתה טובה יותר, אך יצאה מרוצה מהנקודה בהתאם להתפתחויות ולמצב בטבלה. אם תיקח אליפות ואפילו דאבל, היא ראויה לכך. בית"ר? היא חזרה, הפרויקט של אלמוג כהן כאן כדי להישאר. אם זה לא יקרה השנה היא תמשיך לנסות, זאת ממש לא הבלחה.