בזמן שבסין הקומוניסטית מחוקקים חוקים המגנים על האזרחים ומונעים מחברות להחליף עובדים בבינה מלאכותית, בארצות הברית הקפיטליסטית, הליברלית והדמוקרטית לכאורה, משווים בין הזיהום שמייצרות המכונות לזה שמייצרים בני האדם.
סם אלטמן, המיליארדר שעומד מאחורי ChatGPT, אמר מפורשות בראיונות: "בינה מלאכותית אולי צורכת אנרגיה רבה, אך גם אנשים זקוקים להרבה מזון וצורכים אנרגיה רבה". בדברים אלו ביטא אלטמן בקול רם את החלק שאנשים במעמדו אמורים ללחוש בחדרי חדרים.
ארצות הברית פוסעת בימים אלו אל תוך עידן הבינה המלאכותית, והחרדה העיקרית של האזרח האמריקאי היא שהקפיטליזם הדורסני כבר אינו טורח להסתיר את שאיפתו להחליף את כוח האדם בטכנולוגיית AI, אך ורק כדי לקצץ בעלויות ולייצר רווחי עתק של טריליוני דולרים עבור קומץ מיליארדרים. אלו אותם עשירים שעיקמו לאורך השנים את חוקי השיטה הכלכלית כדי למקסם את רווחיהם. כיום, בהיעדר רגולציה ממשית על כלי ה-AI, המעסיק האמריקאי יבחר ללא היסוס לפטר המונים לטובת מכונות, מתוך שיקולי שורה תחתונה בלבד. החרדה הזו מוצדקת לחלוטין.
מהפכת הבינה המלאכותית חשפה בפני רבים בארצות הברית את כוונותיהם האמיתיות של ראשי המשק. כשהם מצהירים כי "הבינה המלאכותית תחליף בני אדם", הם אינם מתכוונים שהיא תחליף את האנושיות - היא לא תאהב את משפחתם, לא תיהנה מהופעות מוזיקה או ממשחקי כדורגל, ולא תבקש לחוש ביטחון ברחובות העיר. התוכנית מעולם לא הייתה להחליף את האדם, אלא להחליף את העובד. תיאור ביצוע העבודה כ"החלפת בני אדם" הוא קבלה של השקר הגדול ביותר: שתכלית חיינו היא לשמש ברגים במערכת שרואה בנו מוצר מתכלה שניתן להשליך ולהחליף.
מטרתה האמיתית של כל כלכלה היא לייצר עושר, חדשנות וביטחון עבור בני האדם. לכן, כאשר אנו ניצבים בצומת שבו פיתוח טכנולוגי פוגע פגיעה אנושה ברווחת האדם, הדבר שהתיישן אינו האדם עצמו - אלא המערכת הכלכלית. אם השיטה הכלכלית אינה מסוגלת עוד לספק ביטחון ופריחה לאזרחיה, היא פשוט איבדה את זכות קיומה.
אלא שבארצות הברית חצו את הרוביקון הזה מזמן. הגרסה האמריקאית של הקפיטליזם, שנועדה למקסם את הצריכה כדי להמריץ את השוק, עבדה מעולה במשך שנים, אך הצלחתה התבטאה בעיקר בהפיכת העשירים לעשירים בהרבה. הנתונים והמספרים מוכיחים זאת בבירור. המהלכים הפוליטיים של אותם בעלי הון - ובראשם השקעות עתק בתרומות לדונלד טראמפ - מעניקים להם כיום את החופש להתעשר אף יותר. הם הצליחו לצמצם את חבות המס שלהם לרמות אפסיות, בעודם הופכים את חיי מעמד הביניים והעובדים ליקרים וקשים יותר, תוך מניעת שירותי יסוד שבכל דמוקרטיה מערבית אחרת מסופקים על ידי המדינה: ביטוח בריאות, חינוך ראוי ותשתיות מפותחות.
שיטה זו, המקדשת את מקסום הרווח על פני "החיים עצמם", היא גם הסיבה המרכזית לכך שארצות הברית מעולם לא הצליחה להפוך לאימפריית כדורגל עולמית, למרות המוני האמריקאים שמשחקים ואוהבים את הענף (כ-130 מיליון איש, לפי הערכות נדיבות).
אפילו זלאטן איברהימוביץ', החלוץ האגדי ששיחק בלוס אנג'לס גלאקסי, מתח בשעתו ביקורת חריפה על המודל הכלכלי של הכדורגל האמריקאי: "חייבים לומר את האמת - הספורט הזה יקר כאן, יקר מאוד", אמר. "כדי שהילדים שלי ישחקו במועדון כדורגל טוב, עליי לשלם 3,500 דולר לילד. העניין הוא לא הכסף, אין לי בעיה לשלם את הסכום הזה, אלא עצם הקונספט. אני סולד מזה. פלה הפך לאלוף העולם בלי כלום, הוא שיחק עם כדור עשוי מסמרטוטים".
איברהימוביץ' לא השלים את דבריו לכדי שורה תחתונה ברורה, אך היא פשוטה: בעוד שבמדינות אחרות הכדורגל נתפס כזכות יסוד כמעט, המניעה ממשלות להשקיע משאבים רבים במתקנים קהילתיים, בארצות הברית מדובר בעסק מסחרי שנועד לייצר רווח. זהו חלק בלתי נפרד מהשיטה.
מערכת איתור וטיפוח הכדורגלנים בארצות הברית בנויה כך שרק בעלי אמצעים יכולים ליהנות ממנה. עומק הכיס של ההורים קובע את רמת האימון, איכות המתקנים ורמת השחקנים שישחקו לצד הילד. אפילו חוגי כדורגל מקומיים במרכזים קהילתיים, המציעים אימון אחד או שניים בשבוע, עלולים לעלות כ-500 דולר בשנה (כ-3% משכר המינימום השנתי במדינה). מרבית המסגרות הממוסדות יעלו בין 1,500 ל-4,000 דולר בשנה, ובגילאי חטיבת הביניים והתיכון העלויות מטפסות לעד 8,000 דולר. ילד השואף לשחק ברמת הנוער הגבוהה ביותר בארצות הברית ייאלץ לשלם לפחות 15,000 דולר בשנה - סכומים מטורפים שמונעים מרוב הילדים האמריקאים את האפשרות להישאר בענף כדורגל מאורגן.
בניגוד לענפי ספורט אחרים הנהנים מתשתיות ציבוריות נרחבות בקהילה (כגון מגרשי כדורסל ופוטבול נגישים), כדורגל נוער אמריקאי הוא עסק פרטי לכל דבר. הכל מתומחר: הציוד, המאמנים, השכרת המגרשים וזמני המשחק. מי שמשלם יותר, מקבל מעטפת מקצועית טובה יותר.
כתוצאה מכך, נוצר לחץ חברתי כבד על הורים לרשום את ילדיהם לליגות המוגדרות כליגות "סטטוס", גם כאשר האיכות המקצועית שלהן אינה מצדיקה את המחיר הדרקוני. הורים רבים מוכנים לשאת בנטל הזה מתוך תקווה שילדיהם יזכו במלגת ספורטאי לקולג' - ובכך יחסכו את ההוצאה הגדולה ביותר של משפחה אמריקאית ממוצעת: שכר הלימוד האקדמי. כפי שתיאר זאת מאמן נוער מקומי בראיון לאתר Goal: "ילדים עוברים ללא הרף מקבוצות מקומיות למועדוני 'עילית' באזורנו, ומשלמים פי שניים על איכות זהה או נמוכה יותר. אך מכיוון שהקבוצה מוגדרת כקבוצת נסיעות יוקרתית, ההורים נופלים בפח של ההונאה הזו".
מודל ה-"Pay-To-Play" פשוט מחסל כל סיכוי לגדל מאגר רחב של כישרונות מקומיים שיוכלו להתחרות ברמות הגבוהות ביותר בעולם.
אפילו ראשי פדרציית הכדורגל של ארצות הברית (USSF) החלו להשמיע קול ברור יותר בנושא, בייחוד על רקע ההכנות לאירוח מונדיאל 2026. תחת הנשיאה הנוכחית סינדי פארלו קון והמנכ"ל ג'יי.טי באטסון, עברה הפדרציה מעמדה פסיבית של "אי-התערבות" להכרה רשמית בכך שמודל ה-"Pay-to-Play" מהווה חסם מערכתי חמור.
"כמה ילדים וילדות ממשפחות מעוטות יכולת גדלו כאן בתחושה שכדורגל הוא לא בשבילם, שהוא פשוט לא נגיש עבורם?" תהתה קון, כוכבת נבחרת הנשים לשעבר. "זו בעיה עמוקה. אנחנו חשים אחריות גדולה לטפל בכשלים המערכתיים בספורט שלנו. אך לא מדובר רק בעלויות הישירות - זו שאלת הגישה למגרשים, איכות האימון והוצאות הנסיעה. עלינו לאמץ ראייה הוליסטית כדי להפוך ספורטאים צעירים לאלופים".
השנה השיקה הפדרציה תוכנית רב-שנתית שמטרתה להוזיל את העלויות באמצעות איחוד הוצאות תפעוליות של המועדונים. כמו כן, הוכרז על השקעה של 30 מיליון דולר עד שנת 2030 בהקמת מגרשי כדורגל קטנים (מיני-פיץ') ברחבי המדינה, לצד הפעלת תוכניות חינמיות בקהילות מוחלשות. במקביל, ה-USSF העבירה חלק ניכר מהכשרות המאמנים לפלטפורמות דיגיטליות במטרה להוזיל את עלות הרישוי - שהיא אחת הסיבות המרכזיות לכך שמועדונים גובים דמי חבר גבוהים כדי לממן מאמנים בעלי תעודות יקרות.
למרות הצהרות אלו, הפדרציה האמריקאית היא ארגון ללא מטרות רווח שאינו מחזיק ביכולת הכלכלית לסבסד ישירות מועדוני נוער פרטיים (בניגוד למצב באקדמיות המקצועניות באירופה). כוחה מול חוקי הג'ונגל של השוק החופשי נותר מוגבל למדי.
בסופו של דבר, זוהי הטרגדיה של הכדורגל האמריקאי, והיא משקפת בדיוק את הטרגדיה של הכלכלה האמריקאית כולה: המערכת לא נבנתה כדי לשרת את האנשים או את המשחק. היא נבנתה כדי לייצר שורת רווח.