בדרך כלל נהוג לייחס משברים בקבוצת כדורגל ישראלי לבעיות אתיקה - יהירות, בטלנות, חוסר משמעת. "ניצחנו כי לא חטאנו בחטא היוהרה", הסביר גיל לנדאו, מאמן מכבי נתניה, את הניצחון על מכבי תל אביב. "מי שלא ירוץ יעזוב כבר היום", הזהיר יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, במחצית לפני הקאמבק מול בית"ר ירושלים. אבל ההתפוררות המוחלטת של הפועל תל אביב הגדולה של קשטן, שנה בלבד לאחר הניצחון על מילאן בניקוסיה - המשחק המקצועני ביותר שהציגה קבוצה ישראלית - לא אופיינית לכדורגל הישראלי.
כי המקצוענות לא נעלמה. הפועל עדיין פותחת את המשחק כשהיא עוצרת את היריבות הרבה לפני אזור הרחבה. היא עדיין פרושה מצוין ומגיעה עד 25 מטר משער היריב בלי להזדקק לכדרורים. כל זה בעקביות - הישג קבוצתי נדיר ביותר בכדורגל הישראלי.
אבל שם, במקום בו נגמרת השיטה, הפועל מתה. הגיעה למצב מצב בו כל שחקני הקבוצה איבדו את היכולת האישית בו זמנית. הם עדיין נעים במגרש כמו פעם, אבל לא מסוגלים לבצע שום פעולה עצמאית מוצלחת. זה קרה לגדולי המאמנים האוטוריקנים: ללואיס ואן חאל בברצלונה, לפט ריילי בניו יורק ובמיאמי.
הפועל לא מבינה את המשבר שלה. שלושת ההפסדים האחרונים - באר שבע בגביע, נתניה, מכבי פתח תקוה - היו זהים לחלוטין. מחצית ראשונה בה הפועל שלטה, אבל לא הפיקה מצבים. ואז באה התגובה האוטומטית הנוקשה: השחקנים מגבירים את המאמץ הגופני, נותרים מרוקנים מבחינה יצירתית, ובסופו של דבר מכלים את האנרגיה שלהם מוקדם מדי.
זו בעיה, כי למאמנים שזכו בשש אליפויות, קצת יותר קשה להשתנות.
במקום בו נגמרת השיטה
5.5.2003 / 9:01