אתמול הגיע תורה של מכבי תל אביב לנצח את הפועל פתח תקווה, ואכן בסיומו של המשחק היא גברה על הפועל בתוצאה 0:4, שלא השאירה שום ספק למה שקרה בבלומפילד. למען האמת, פתח תקווה עוד יצאה בזול מהמפגש עם הצהובים.
קני מילר ערך את הפרמיירה שלו כמאמנה הראשי של קבוצת מכבי תל אביב בתום הדרמה שבה החליף את רוני דיילה. מילר היה מרוצה מאד מהניצחון אך בצדק טרח להדגיש ששחקניו יכלו לכבוש שערים נוספים. אולי זה עלול להישמע מוזר, מפני ש־0:4 היא תמיד תוצאה מצוינת. אלא שהפעם יצרה קבוצתו מצבי הבקעה רבים, בעיקר במחצית השנייה. היא בזבזה חלק בלתי מבוטל מהם משום שפעמים לא מעטות, בהיותה ברחבת העונשין של הפועל, בחרו חלוציה למסור כדורים שהיו או קצרים מדי, או ארוכים וחזקים מדי. לעיתים נמסרו כדורים בפזיזות היישר לרגלי הגנת פתח תקווה.
יתרונה האיכותי של מכבי במגרש בלט מהדקה הראשונה שבה החלה בלחץ גבוה, וראשון שהבקיע לזכותה היה הקפטן דור פרץ. באמצע המחצית הראשונה היו לפתח תקווה דקות אחדות שבהן ניסתה לשחק, אך דווקא ממש לפני ההפסקה היא ספגה את השער השני מרגלו של טייריס אסנטה. באה המחצית השנייה, וכמעט כל כולה עמדה בסימן ברור מאד של שליטה מכבית, והמשחק התנהל במחצית המגרש של הפועל. בהתקפות הרבות האלה ניצל שערו של השוער האורח, עומר כץ, לא פעם ולא פעמיים.
השער השלישי, לאחר כדור קרן, הושג מנגיחתו של רוי רביבו, שניצב בלתי מכוסה, ואפילו לא התאמץ כדי להגיע לכדור. שני שחקני הגנה של הפועל ניצבו לא הרחק ממנו וצפו כמונו בנגיחה שחדרה לשער. הליפתן היה מבישול של רביבו המצוין לעבר חברו אלעד מדמון.
הניצחון המשכנע הזה הושג גם מפני שהפועל פתח תקווה לא הייתה יריבה שוות כוחות. היה בו גם הסבר לשאלה מדוע מפתיחת הפליי אוף העליון היא הפסידה עד כה בכל משחקיה. העובדה שהגיעה אליו ראויה כמובן לציון, אבל היא עשתה זאת גם במטרה להוות בו גורם של ממש, ולא ספקית של נקודות. בינתיים, הפליי אוף העליון ניראה גדול ממידותיה. הוא גם שיעור חשוב המלמד על כך שלא די רק בלהגיע אליו.