ב-2006 החליטו במשרד ההגירה ההולנדי להכין מהגרים לחיים במדינה באמצעות סדרת שיעורים. כחלק מ"שיעורי ההתאקלמות" נוצר הסרט "Naar Nederland" ("אל הולנד"), שהפך לדרישת חובה עבור מבחן ההשתלבות האזרחית בחו"ל. הסרט נועד להעניק למהגרים פוטנציאליים מבט מציאותי - ולעתים קרובות פרובוקטיבי במכוון - על החיים בהולנד, כדי להבטיח שלא יהיו "מופתעים" מהתרבות הליברלית שלה.
אורך הסרט היה כמעט שעתיים והוא כיסה היבטים שונים של החיים (גאוגרפיה, היסטוריה, מערכת הבריאות וכו'), אך הוא התפרסם בעולם בשל סצנות ספציפיות שנועדו להמחיש את הסובלנות החברתית ההולנדית. למשל, מוצגת בו סצנה של שני גברים מתנשקים בפומבי והקריין מסביר כי "בהולנד להומוסקסואלים יש זכויות שוות לאלו של הטרוסקסואלים, כולל הזכות להינשא". מוצגות גם סצנות של אישה חשופת חזה היוצאת מאגם והולכת בין אנשים על החוף כמעט בעירום מלא - הקריין מציין כי "אנשים לא עושים עניין מעירום בתרבות ההולנדית".
הסרט מתאר אנשים מרקעים אתניים שונים מתקשרים זה עם זה, תוך הדגשה שלנשים ולגברים יש זכויות שוות וכי דתות שונות מתקיימות זו לצד זו. היצירה הייתה דרישה של ריטה ורדונק, שרת ההגירה לשעבר, ובאה במטרה "לבחון את המוכנות להשתתף בתרבות ההולנדית הליברלית". לאחר הצפייה, המועמדים נבחנים על 100 שאלות הנוגעות לחברה. עמדת הממשלה הייתה שאם מועמד לאזרחות מוצא את הדימויים כבלתי קבילים באופן עקרוני, ייתכן שהוא אינו מתאים לחברה ההולנדית.
"השערורייה הגדולה" הייתה שהדרישה לצפות בסרט ולהיבחן עליו לא חלה על אזרחי מדינות מערביות כגון מדינות האיחוד האירופי, ארה"ב, אוסטרליה או יפן, או על "מהגרי ידע" בעלי שכר גבוה. המבחן היה מכוון ספציפית למהגרים ממדינות לא-מערביות ומוסלמיות.
כיום הסרט כבר לא מופיע בחבילת הלימוד. התוכנית השתנתה ויש בה כיום סרטונים רבים על "כישורי הישרדות" - איך ללכת לרופא או למצוא עבודה - אך אין "מבחן הלם תרבותי". אחת הסיבות לכך הייתה שבשנת 2011, בית הדין האירופי לצדק ובתי משפט הולנדיים הפעילו לחץ על הממשלה בנוגע לעלויות הגבוהות ולקושי המבחן. ב-2020 כבר הפסיקו לנסות לזעזע את המהגרים, למרות שהחומרים עדיין מציינים במפורש שהומוסקסואליות מקובלת ולנשים יש זכויות שוות. המבחן בוחן כעת הבנה של הסיבות לקיום מנהגים (כמו חופש הביטוי והדת) וההגנות המשפטיות הניתנות לכל האזרחים, כולל קהילת הלהט"ב.
באופן כללי ההולנדים זקוקים למהגרים. האוכלוסייה ה"מקורית" מזדקנת, הילודה נמוכה ואין הרבה כוח עבודה "לבן". נכון לתחילת 2026, כ-16.8% מאוכלוסיית הולנד נולדו בחו"ל, ולכמעט 28% יש "רקע של הגירה" - כלומר הם או לפחות אחד מהוריהם נולדו מחוץ למדינה. אוכלוסיית המדינה חצתה לאחרונה את רף ה-18 מיליון, כאשר הצמיחה נובעת כמעט לחלוטין מהגירה. האם כל אלו "הולנדים" במובן התרבותי? לא בטוח. הימין המקומי טוען שאין התאמה תרבותית, במיוחד מול המוסלמים המהווים כ-6% מהאוכלוסייה (כ-1.2 מיליון בני אדם), המרוכזים בעיקר באמסטרדם, רוטרדם, האג ואוטרכט.
כעת עולה שאלת הזהות גם בכדורגל. אם פעם היה ברור שכל בן מהגרים שואף ללבוש את החולצה הכתומה, הרי שהיום - גם בגלל שינויי החוקים של פיפ"א - יש שחקנים שגדלו באקדמיות המובחרות של המדינה ומככבים בנבחרות אחרות. זה הוביל ל-Passportgate, שערורייה מנהלית ומשפטית שעלולה להסתיים בכך שישוחקו מחדש 133 משחקים בארדיוויזיה. הפרשייה נוגעת לשחקנים שקיבלו אזרחות שנייה כדי לשחק עבור מדינות כמו אינדונזיה וסורינאם.
הכול התחיל במרץ האחרון, לאחר שנאק ברדה הובסה 6:0 על ידי גו אהד איגלס. ברדה הגישה תלונה רשמית בטענה שדין ג'יימס, מגן האיגלס, לא היה "כשיר" לשחק כי הוא בעל דרכון אינדונזי, מה שטכנית ביטל את אזרחותו ההולנדית. ג'יימס, יליד הולנד ממוצא אינדונזי, בחר לשחק בנבחרת האסייתית. לפי החוק המקומי, אזרחים הרוכשים מרצון אזרחות אחרת מאבדים בדרך כלל אוטומטית את אזרחותם ההולנדית. מכיוון שהולנד, אינדונזיה וסורינאם אינן מאפשרות אזרחות כפולה, השחקנים הפכו בטעות לעובדים "זרים".
ברגע ששחקן מאבד אזרחות הוא מסווג כעובד שאינו מהאיחוד האירופי. בליגה הראשונה, שחקנים כאלו חייבים לעמוד בדרישת שכר מינימום קפדנית (כ-600,000 יורו לפחות) ולהחזיק באישור עבודה תקף, מה שלא היה לרובם. מלבד ג'יימס, שחקנים נוספים נקלעו לצרה, ביניהם צ'ארון שרי, כוכב מכבי חיפה לשעבר וכיום בניימכן. התאחדות הכדורגל (KNVB) ושירות ההגירה (IND) חקרו כ-25 שחקנים כדי לקבוע אם הועסקו באופן בלתי חוקי.
כיום המועדונים עומדים בפני תרחיש בלהות של קנסות כבדים או הפסדים טכניים. חלקם אף השעו שחקנים מאימונים כדי למנוע הפרות נוספות. זהו עניין בירוקרטי הנובע מכך שלשחקנים לא היה מושג מהן ההשלכות של קבלת "דרכון ספורט". בפועל, תהליכי ההתאזרחות היו מעברים משפטיים מלאים שהובילו לוויתור "בשוגג" על המעמד ההולנדי. ההתאחדות הזהירה כי הליגה "עלולה שלא להסתיים" אם בתי המשפט יורו על משחקים חוזרים.
הפתרון לטווח הקצר היה "השבת כשירות" באמצעות אישורי תושבות או חוקי איחוד משפחות לבעלי בנות זוג מקומיות. לטווח הארוך, יוטמעו פרוטוקולי אימות מחמירים שבהם שחקן המתאזרח בנבחרת זרה ייחשב כשחקן זר מהיום הראשון. "המשפחה שלי שאלה אותי: 'איזה דרכון יש לך עכשיו, ומה אתה — הולנדי או סורינאמי?'", אמר שרי ל-ESPN. ג'סטין הובנר מפורטונה סיטארד הוסיף: "מה זה משנה למועדון איזו אזרחות יש לך? פשוט תנו לשחק. אם אתה חוטף 6:0, אין לך זכות לדבר על דרכונים". גם אטיין ואסן, שוער כרונינגן, הודה: "לא היינו מודועים לזה. הייתי רוצה את האזרחות בחזרה, אבל גם לשחק עבור סורינאם".
העניין הוא ששחקנים שבחרו בסורינאם או אינדונזיה אינם מדאיגים את ההתאחדות, שכן הם לרוב לא מועמדים לנבחרת ה"אורנג'". הבעיה מתחילה כשבני מהגרים ממרוקו, טורקיה או ניגריה מתחנכים באקדמיות ההולנדיות ואז בוחרים לייצג מדינות אחרות. "למערכת מגיעים הכישרונות שהיא מגדלת", אמר מאמן הנבחרת רונאלד קומאן. מה שפעם היה יתרון יחסי בזכות מאגר הכישרונות מהקולוניות לשעבר, הופך כעת לזליגת ידע למדינות שבהן אין מבחני קבלה עם סרטונים של זוגות מתנשקים ברחוב.