בתחילת עידן הפרמיירליג, בשנת 1992, המאמן הממוצע עבד בקבוצה ארבע שנים לפחות. כבר בשנת 2000 הזמן הממוצע של איש המקצוע על הקווים ירד ל-3.5 שנים, וב-2015 מאמן בילה רק 2.5 שנים כסמכות המקצועית הראשית במועדון. החל משנת 2025, המאמן הממוצע בליגה האנגלית הבכירה כבר לא ממשיך מעבר ל-2.2 שנים בקבוצתו.
התקופות המתקצרות הללו הן תסמין לתופעה רחבה יותר: אין יותר "מאמנים גדולים". היום, יותר מתמיד, מדובר בבעלי תפקיד חשוב, אך ברור שהם רק חלק ממערכת - ולא אלו שמחזיקים אותה על כתפיהם. המשחק הקרוב בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד - מפגש בין שתי הגדולות המסורתיות של הכדורגל האנגלי שנבנו בעבר על ידי אנשים ענקיים ואגדיים - מסמל את הדעיכה של תפקיד ה"מנג'ר".
הפיחות במעמד מורגש היטב בביטחון התעסוקתי שלהם. ביונייטד, שפעם נשלטה ביד רמה על ידי אלכס פרגוסון, מייקל קאריק עדיין לא יודע אם ימשיך כמאמן ראשי בעונה הבאה. ניתן לומר שגם ארנה סלוט לא בטוח בתפקידו - משבצת שבעבר הייתה שייכת לענקים כגון ביל שאנקלי או יורגן קלופ - בטח אם יספוג תבוסה קשה במשחק הקרוב.
הסיבה לשינוי נעוצה במבנה הארגוני: מועדונים בונים כיום מחלקות רכש, מחקר, אנליטיקה וניתוח וידאו, ומשלבים את שיפור הביצועים האתלטיים בתוך מערך רפואי וטיפולי רחב. בעוד שבעבר למועדון היה מנג'ר שהיה אחראי על הכול - מהרכש ועד לכושר הגופני - היום קיימות מערכות שלמות שמאפשרות למאמן הראשי לעסוק בעיקר בחדר ההלבשה, בטקטיקה למשחק הבא ובאסטרטגיה לטווח הבינוני.
מועדונים בעלי מערכות חזקות פשוט אינם זקוקים לדמות של מנכ"ל דומיננטי שחולש על תהליכי קבלת ההחלטות בארגון; הם צריכים מישהו שיתמודד עם חדר ההלבשה. מנגד, מועדונים עם מערכות חלשות זקוקים למאמן "חזק יותר", אך בגלל חולשת המערכת, אותם מאמנים לא מצליחים להטמיע מצוינות - בעיקר כי הם לא מקבלים מספיק זמן או תמיכה מהארגון, שקרוע לעיתים מבפנים בשל חילוקי דעות ואינטריגות.
כך למשל, כשלושה חודשים לסיום העונה, המועדונים המפורסמים בעולם, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד, נאלצו למצוא מחליפים לצ'אבי אלונסו ולרובן אמורים. שניהם מאמנים צעירים שסומנו כבעלי פוטנציאל להפוך ל"מאמנים גדולים" בזכות הצלחותיהם בקבוצות דרג ב', אך שניהם פשוט לא הצליחו להתמודד עם דרישות המועדון.
אלבארו ארבלואה וקאריק, שני "משרתי מועדון" נאמנים וצנועים, קיבלו את המושכות. בעוד שקאריק עשה לעצמו חסד עם תיקונים הגיוניים, לא ברור כמה זמן ימשיך בתפקיד ועד כמה תהיה לו השפעה על עיצוב הסגל מחדש. ארבלואה, ככל הנראה, יוחלף, ואולי אף על ידי ז'וזה מוריניו - שכן פלורנטינו פרס, עם כל הכבוד, הוא מעט "האיש של אתמול". הנשיא עדיין סבור ששחקנים כיום יגיבו טוב להתנהלות של מאמן שלא זכה באליפות כבר עשור.
באטיות אך ביסודיות, נוף האימון השתנה לחלוטין בעשור האחרון. עד לא מזמן, ארסן ונגר, קלופ, קרלו אנצ'לוטי וזינדין זידאן אימנו כולם בדרגים הגבוהים של אירופה. בזה אחר זה הם עזבו: ונגר וקלופ עברו לתפקידים ניהוליים, אנצ'לוטי מאמן את נבחרת ברזיל וזידאן בונה על החלפת דידייה דשאן בנבחרת צרפת אחרי המונדיאל.
ישנם עדיין פפ גווארדיולה במנצ'סטר סיטי, דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד ומיקל ארטטה בארסנל, אך המאמנים הגדולים - אלו שמקבלים מנדט לנהל את המועדון כולו כמנכ"לי-על - כמעט ונעלמו. כמו הדינוזאורים, הם הפכו לזן נכחד. מי ששרד את ההכחדה ההמונית הזו הם המאמנים ה"קטנים" יותר, המסתגלים טוב יותר לסביבה המודרנית של חדרי ההלבשה הצעירים ומקבלים על עצמם מציאות של סמכות מופחתת לצד מנהלים ספורטיביים ואנליסטים שאינם כפופים להם.
שלא תבינו לא נכון, ישנם מאמנים טובים מאוד, אפילו מעולים. הסטנדרטיזציה של תעודות האימון הביאה לרמה מרשימה של אוריינות טקטית גם בתחתית הפירמידה, והמושגים המוטמעים בשחקנים מורכבים ומפורטים מאי פעם. אולם נראה שיש פחות מנג'רים דגולים: אותן דמויות טיטאניות ששלטו במשחק כבר אינן איתנו. אנחנו בעידן המנהל הספורטיבי ומאמן הראש. אין קיסר, אין מושיע ואין מי ששולט לבדו במסרים, ברכש ובאסטרטגיה לטווח ארוך. הדור החדש עובד לפי הגדרה צרה יותר ומתרכז בהכנה טקטית; המאמן המודרני הוא כבר לא ה"מנכ"ל", אלא "סמנכ"ל התפעול".