סביר מאוד להניח שבחצי הגמר שישוחק הערב (רביעי) במדריד בין אתלטיקו לארסנל, לא נראה את רמת הכדורגל שראינו אמש בין פריז סן ז'רמן לבאיירן מינכן. סתם תחושה שנובעת מהאופי של שתי הקבוצות. אמנם אתלטיקו העונה רחוקה מאוד מלהיות אתלטיקו "קלאסית" של דייגו סימאונה - כלומר הגנת ברזל, עקיצה במצב נייח, מלחמה עד הסוף - אבל מאז דצמבר 2011, אז המאמן הארגנטינאי התחיל לאמן את הקבוצה השנייה של בירת ספרד, התדמית של הקולצ'נרוס הלכה לפניהם.
אם ברצלונה וריאל מדריד היו הקבוצות שמספקות כדורגל מעולם הפנטזיות כשבמדיהן שיחקו השחקנים הטובים בהיסטוריה, אז אתלטיקו מדריד שיחקה כדורגל קשוח, לא מתפשר ולעיתים ברוטלי, שמטרתו היתה לגרום ליריבות להצטער שהן בכלל טרחו להיכנס לזירה איתה, לכבוש ממצב נייח ולנצח 0:1.
אפשר לדבר הרבה על מדוע הכדורגל של סימאונה היה לאורך השנים, בדרך כלל, מאוד הגנתי ומאוד נוקשה אבל כנראה שהסיבה העיקרית לכך היא כלכלית. במשך כמעט כל שנותיו של סימאונה במועדון, אתלטיקו הכניסה פחות מחצי מאשר היריבות הגדולות שלה. בדו"ח האחרון היא אמנם הגיעה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה להכנסות של יותר מ-400 מיליון יורו (416 מיליון יורו) אבל זה עדיין פחות מחצי מההכנסות של ברצלונה (1 מיליארד יורו) וריאל מדריד (1.2 מיליארד יורו).
המשמעות של פערים כלכליים כאלה היא שאתלטיקו לא יכולה להתחרות על הכישרונות הכי גדולים שיש, ולכן היא תמיד צריכה, מבחינה אסטרטגית, להשקיע במה שאפשר להשיג בו "יתרון יחסי" על פני היריבות הנוצצות יותר. ובמה אפשר להשקיע יותר באופן יחסי? בהגנה ובשחקנים שאולי אינם כוכבים אבל הם נחושים במיוחד ומתאימים מאוד, תרבותית ומקצועית, לקבוצה שהיא באופי שלה אנדרדוג.
או כפי שסימאונה הגדיר זאת בעצמו בראיון ל-The National: "יכול להיות שאנחנו מקנאים בעושר של אחרים אבל אנחנו לא מקנאים ברוח התחרותית של אף אחד אחר".
כן, ההכנסות גדלו וכיום אתלטיקו היא הקבוצה השלישית של ספרד באופן מובהק, אבל כפי שהגדיר זאת מעולה הבלוגר הפיננסי Swissramble "למרות הצמיחה, אתלטיקו תקועה בעמדת 'בין לבין' מעט מביכה בספרד; בעוד שהכנסותיה נמוכות משמעותית מאלו של שתי הענקיות הספרדיות - ריאל מדריד וברצלונה - הן עדיין גבוהות ב-250 מיליון יורו לפחות מכל יתר הקבוצות בליגה".
בגלל המצב "בין לבין" הזה, והרצון "להבטיח" את המקום השלישי על פני כל היריבות בלה ליגה, אתלטיקו השקיעה בשנים האחרונות הרבה יותר ברכישת כישרונות התקפיים - אבל זה הגדיל את ההוצאות שלה, הוביל להפסדים כספיים ואולי אפילו קצת ניתק אותה מהזהות האנדרדוגית המאוד חזקה שלה, ולכן אנחנו רואים קצת התרופפות הגנתית. כלומר, בגלל היתרון הכלכלי היחסי שלה על פני שאר היריבות הספרדיות, היא קצת נאלצה לאבד את היתרון היחסי המקצועי שלה מול בארסה וריאל.
במובנים רבים יש קווים מקבילים בין המצב של אתלטיקו מדריד למצב של ארסנל. גם התותחנים, הם קבוצה שבעשורים האחרונים מכניסה פחות כסף מאשר יריבותיה, שיש להן הכנסות טבעיות גדולות יותר - מנצ'סטר יונייטד וליברפול - וגם יכולה להוציא פחות כסף מאשר היריבות הנובורישיות - מנצ'סטר סיטי וצ'לסי - שמרמות את הרגולציות הפיננסיות, ונתמכות על ידי אוליגרכים או נסיכויות נפט.
תמונת תקציבי השכר שווה 1,000 מילים: מנצ'סטר סיטי שילמה לשחקניה - חלק מהשחקנים היקרים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי - 468 מיליון ליש"ט ב-2024/25. ליברפול במקום השני בטבלת השכר האנגלית: 428 מיליון ליש"ט. צ'לסי שלישית עם תקציב שכר של 374 מיליון ליש"ט וארסנל רביעית עם תקציב שנמוך ב-25% מזה של סיטי (347 מיליון ליש"ט).
מאחר שארסנל בבעלות סטן קרונקי, מיליארדר אמריקאי שאמר בפירוש "אני לא בכדורגל בשביל לזכות בתארים" (כלומר - כן בשביל להרוויח כסף), הקבוצה פשוט לא יכולה "להתפרע" בשוק השחקנים על ידי רכישת כוכבי על. כל השקעה בשחקן צריכה להיות הרבה יותר מושכלת וחכמה מאשר ההשקעה של צ'לסי או סיטי כמובן.
ומאחר שארסנל לא באמת יכולה להתחרות על הכישרונות הכי גדולים בשוק הכדורגל (בוקאיו סאקה, בעל השכר הגבוה ביותר מרוויח כ-55% מבעל השכר הגבוה ביותר במנצ'סטר סיטי, ארלינג הולאנד) - מיקל ארטטה, כמו סימאונה, צריך למצוא את היתרון היחסי בהגנה ובאישיות של השחקנים בסגל שלו.
וכמו במקרה של אתלטיקו, גם הצלחה של ארסנל - קבוצה שמעפילה לחצי גמר ליגת האלופות שנתיים ברציפות ומסיימת במקום השני שלוש עונות ברציפות עונה להגדרה של "הצלחה מקצועית" למרות האכזבות החוזרות ונשנות - זוכה לביקורות בגלל סגנון הכדורגל.
אבל צריך לזכור: ההצלחה של שתיהן אינה מובנת מאליה בכדורגל שנכנע לחלוטין לפערים הכלכליים ולכספים של נסיכויות הנפט וקרנות ההון האמריקאיות. יש כאן הצלחות לטווח הארוך שבאופן יחסי נבנתה באופן בר קיימא. ונראה שבשביל היעילות הזו היה צריך להקריב הרבה ממה שמוגדר כ"כדורגל טוב".