בדיוק כמו כאן בישראל, גם בשכנתנו הקרובה, ירדן, התירוץ העיקרי לכך שהכדורגל המקומי אינו מתקדם הוא "היעדר תמיכה כלכלית בספורט". לפני ההעפלה ההיסטורית הראשונה למונדיאל בצפון אמריקה, תיארו מאמני הנבחרת הירדנית לא פעם את המחסור בתשתיות והתלוננו תכופות על כך שהמועדונים אינם מסוגלים לשלם משכורות לשחקניהם.
אפילו כוכב הנבחרת, מוסא אל תעאמרי, שמשחק בראן מהליגה הצרפתית הבכירה, שיתף עיתונאים ירדנים בכך שחבריו חיים במציאות מקומית לא קלה בכלל. סכסוכי שכר בכדורגל הירדני הם מחזה נפוץ למדי, וכך גם "שביתות" של שחקנים המבוצעות לעיתים על רקע פיגורים של חודשים בתשלום המשכורות.
השחקנים המקומיים מרבים לומר לתקשורת כי הם "אינם יכולים לכלכל את משפחותיהם". אך ה"הצהרה" השכיחה ביותר של שחקנים ומאמנים היא העזיבה ההמונית של המדינה לטובת ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות ואפילו לעיראק או דרום קוריאה הרחוקה - בעיקר בשביל ביטחון כלכלי שהמערכת הירדנית רוויית החובות אינה יכולה לספק.
היסטורית, הספורט הירדני הסתמך רבות על מענקים ממשלתיים. בשל משבר החוב הכביר שפוקד את הממלכה, תקציבי 2025 ו-2026 עברו למודל של שותפויות ציבוריות-פרטיות (PPP). הממשלה כבר אינה המממנת העיקרית של המועדונים; במקום זאת, היא מעודדת את המגזר הפרטי לקחת על עצמו את הנטל הכלכלי של ניהול הספורט והתשתיות, אולם לא מסתמן שההפרטה הזו עומדת לעבוד במציאות הנוכחית.
כדורגלנים ומאמנים בירדן נמנעים בדרך כלל מביקורת על מדיניות ממשלתית ספציפית בשל הרגישות הפוליטית, והעובדה שמשפחת המלוכה (ובאופן ספציפי יורש העצר הנסיך חוסיין בן עבדאללה) היא הפטרונית העיקרית של הענף. כאשר הנבחרת מצליחה - כמו ההגעה לגמר גביע אסיה 2024 - מאמנים כמו ג'מאל סלאמי, המאמן המרוקאי הנוכחי של ירדן, נוטים להציג את המצב הכלכלי דרך פריזמה של "הכרת תודה על התמיכה המלכותית". לאחר הגביע הערבי של פיפ"א 2025, הדגיש סלאמי את "הרוח" של השחקנים למרות "הלחצים הכלכליים". הנרטיב של צוות האימון הוא בדרך כלל שהקבוצה משחקת "עבור העם" כדי "לספק הסחת דעת מהקשיים".
עם זאת, אנשי המקצוע מדברים בגלוי על המשבר החונק ברמת המועדונים, שהוא תוצר ישיר של המצב המקרו-כלכלי. ג'מאל אבו עאבד, מאמן הנבחרת לשעבר, ציין כי "המשבר הכלכלי באזור שינה את פני הליגה הירדנית". אבו עאבד הדגיש כי המועדונים עצמם נאבקים למצוא "חלופות טובות יותר" למימון, מה שמוביל להסתמכות על קשרים אישיים וסוכנים במקום על יציבות ארגונית או מוסדית.
צריך לומר: לאחר ההישג המרשים של המקום השני באליפות אסיה בשנת 2024, החליטה חברת CFI העוסקת בפיננסים על העמקת השותפת העסקית עם ההתאחדות הירדנית. כחלק מהמהלך, שם החברה הוטמע בשמה הרשמי של הליגה הבכירה, והשותפות העניקה לנבחרת גב כלכלי במהלך ההכנות למונדיאל בתחומים כמו טיסות ומחנות אימונים. הסיוע הזה כנראה עזר ל"נבחרת הנאצלים."
אבל בגדול, הכדורגל בירדן נמצא כיום בשלב של הישרדות. הממלכה מנסה לעבור ממודל במימון המדינה למודל מסחרי-פרטי שמחזיק את עצמו, אך המעבר כואב מכיוון שהחוב הלאומי אינו משאיר מקום ל"כרית ביטחון" כלכלית.
החוב הציבורי הירדני לא משפיע רק על הכדורגל, כמובן, אלא מהווה גורם מעצב בחיי היומיום של האזרחים. החוב תפח מ-29.7 מיליארד דינר בשנת 2019 (כ-41.89 מיליארד דולר) והגיע עד לכ-46.3 מיליארד דינר בשנת 2025 (כ-65.31 מיליארד דולר), המהווים כ-118% מהתוצר המקומי הגולמי. באותה שנה נאלצה הממשלה להקצות סכומים גדלים והולכים לכיסוי החוב; בשנת 2025 לבדה היא שילמה קרוב ל-3 מיליארד דינר (4.23 מיליארד דולר) כריבית בלבד, סכום המעיד על העומס התקציבי הכבד.
לפי הכלכלן אחמד עווד מ"מרכז פיניקס למחקרים כלכליים", מבנה ההכנסות של המדינה מעמיק את הבעיה. כשני שלישים מהכנסות המדינה מגיעים ממיסים עקיפים, מה שאומר שהממשלה נשענת על מקורות הפוגעים בעיקר בשכבות החלשות - מקור הכנסה שאינו יציב ואינו פרוגרסיבי. במקביל, הממלכה פונה להלוואות כדי לכסות את החוב, מה שיוצר מעגל מתמשך של הלוואות חדשות המכסות חוב ישן ומגדילות את הגירעון בצורה מדאיגה.
עווד מציין גם שבשנת 2025 שילמה הממשלה על הריבית סכום שווה להוצאותיה על חינוך ובריאות יחד. תשלומי הריבית על החוב הציבורי שקולים ל-175% מסך ההוצאה על חינוך וכ-147% מסך ההוצאה על בריאות.
זהו אינדיקטור רציני לחוסר איזון בהעדפות הממשלה בשימוש בכספי הציבור. ניתוח של "פורום האסטרטגיה הירדני" מצביע על כך שבמודל התקציב של 2026, כ-91% מההוצאות יופנו לסעיפים קשיחים כמו צבא, פנסיות, שכר עובדי מדינה ותשלומי ריבית. כתוצאה מכך, ההשקעה בתחומי הבריאות, החינוך והספורט תהיה מעטה מאוד - אם בכלל. במצב זה החוב אינו רק מגביל את התקציב, אלא מכתיב את סדר העדיפויות הלאומי ומצמצם פיתוח ארוך טווח.
במטרה להתמודד עם הסוגיה ולעמוד ביעדי הגירעון, הממשלה נאלצת להעלות מיסים עקיפים דרך צמצום סובסידיות והקטנת הוצאות שוטפות. הפורום טוען שלמרות צעדי המנע הללו, התמונה הכללית אינה משתנה, וגם ב-2026 רוב ההוצאות יופנו לתשלום החוב. המשמעות היא שהיכולת להשקיע בשירותים חברתיים או בענפי ספורט נותרת מוגבלת מאוד. בנוסף, המכון למדיניות וחברה בירדן טוען שבהיעדר אסטרטגיה כוללת, ההלוואות רק מובילות לגירעון חזק יותר ולצמיחה כלכלית שאינה מייצרת תעסוקה.
ההעפלה למונדיאל וההתרגשות מהאפשרויות החדשות יספקו אולי הסחת דעת חיובית נדירה עבור העם הירדני. וגם זה משהו עבור השכנה ממזרח, שתקועה עמוק בבוץ הכלכלי.
הכתבה נכתבה בסיוע אלון בלומנפלד, סטודנט לכלכלה ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון.