מכבי תל-אביב עשתה אמש (ג') להפועל באר שבע את מה שעשתה בית"ר ירושלים לבאר שבע שלושה ימים קודם לכן. אלא שהפעם התוצאה שהתקבלה הייתה חמורה בהרבה: מכבי, שהיא אלופת העונה שעברה, זכתה בשלוש הנקודות, ובכך סייעה במיישרין לבית"ר ירושלים להתנחל בפיסגת הטבלה.
את שער הניצחון, בשנייה האחרונה של ההתמודדות, הבקיע דור פרץ, הכדורגלן החשוב ביותר שיש היום למכבי תל-אביב. השער הזה שב והוכיח, פעם שנייה ברציפות, עד כמה טעה רן קוז'וך כשהגדיר את באר-שבע כקבוצה בלתי שבירה. למשפט הזה ממש אין אחיזה במציאות. הוא לא מתאים למי שקורסת בעיתוי כה גרוע.
מכבי חגגה ובצדק, מפני שעדיין יש לה על מה לשחק בליגה, אפילו שהפעם היא הפגינה יכולת כללית בינונית. עובדה זו נשכחה מיד עם שריקת הסיום, שכן הניצחון נותר בבלומפילד. חשיבותו גדולה מאד, גם בצד המוראלי, שקיבל דחיפת עידוד לקראת שלביה האחרונים של העונה. כידוע, אין ניצחון מתוק יותר מניצחון שהושג כאשר שריקת הסיום הייתה מרחק של עשירית שנייה מהשמעתה באיצטדיון.
ואם מכבי חגגה בהתלהבות, הרי להפועל באר שבע נותרו רק התירוצים. כמו למשל הדברים שאמר בסיום מאמנה רן קוז'וך: "ידענו שישנה עייפות גבוהה אצל איגור זלאטנוביץ ואליאל פרץ ורצינו להשתמש בהם בדקות הסיום". בכך ניסה רן להסביר מדוע נכנסו השניים כמחליפים רק בדקה ה־60 במקום להיות בהרכב שפתח. מי משאיר את זלאטנוביץ על הספסל עד לדקה ה־60??
מכיוון שאל כל משחק ליגה שנותר חובה להתייחס כאל גמר גביע, מדובר בהחלטה גרועה עד טיפשית. בשלב זה של העונה אין דבר כזה הנקרא עייפות! לאיגור המצוי בכושר הבקעה מעולה, יהיה זמן לנוח בפגרת הקיץ, אך לא בשיאה של העונה, כשבאר-שבע זקוקה מאד לשערים שיבקיע. כך גם באשר לאליאל פרץ. אם הוא יכול לשחק ב־30 הדקות האחרונות, עבורי הוא שחקן שמקומו בהרכב הפותח. גם שיתופו של הלדר לופז רק החל מהדקה ה־82, תמוה בעיני.
איבוד 5 נקודות מתוך 6 אפשריות בשני מחזורי הליגה האחרונים הוא מהלומה מכאיבה מאד למי שעד אתמול הייתה בראש הטבלה. השאלה היחידה המתבקשת עתה היא, האם יהיה בכוחה לשוב ולהתייצב במהירות על רגליים איתנות, וזה כבר עניין של אופי.