כשעומר אצילי מסיים משחק שבו הוא לא פתח, או מוחלף בסיטואציה של משחק צמוד כפי שקרה בשבת נגד הפועל באר שבע, הוא פותח את הנייד ורואה כמות הודעות מטורפת. מהסביבה הקרובה והרחוקה, כולם תמיד יתהו איך זה קרה, יבקרו את המאמן וינסו "לחזק" את השחקן דרך הביקורת על ההחלטה.
ואצילי? קל מאוד להישאב לזה - אתה מאוכזב מהאירוע, מסביב מתדלקים אותך, חלקם בעלי אינטרס, והכותרות המחממות בתקשורת גם יוצרות סימני שאלה בראש.
עד לפני כמה שנים, עומר אצילי היה נשאב לזה ומגיב. עומר אצילי הנוכחי מתאכזב מקצועית, אך שומר את זה לעצמו. נשאר פרופורציונלי. תוך כדי האכזבה הוא עוצר, מסתכל קדימה, חושב איך נכון לו להתנהל ומקבל החלטות בהתאם.
החשיבות של ההתנהלות הזאת מכרעת במאבק האליפות של בית"ר. כל שחקן אחר שהיה נכנס למגרש בשער של מוזי בטרנר ומקבל צהוב היה ננזף על ידי יצחקי. במקרה של אצילי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות ליצחקי: אולי הכוכב הכי גדול של הקבוצה מוחלף, ובוחר להגיב כך. זאת עוצמה של חדר הלבשה, ואין מראה טובה יותר מזאת.
עומר אצילי עבר מספיק פרשיות ורעשים בקריירה, והוא לא אוהב להיות בכותרות אם לא נתן הצגה על המגרש. לפני שחזר לבית"ר וניהל מו"מ, הוא אמר לסובבים: "אם אני בא, זה לקחת אליפות". בכל פעם הוא מזכיר שזאת המטרה היחידה שלו, שכל כולו מרוכז בה, ושהוא לא ייתן לכמות הדקות לערער אותו.
וזה עוד יותר משמעותי לתקופה העמוסה שעומדת בפני הקבוצה - שמונה משחקים ב-25 יום, כל שלושה-ארבעה ימים משחק. כמעט בכל משחק שועה ואצילי לא ישחקו יחד 90 דקות, בחלק מהמשחקים אחד מהם יעלה מהספסל. הגישה שלהם לאירוע היא הדוגמה לכל הקבוצה.