משחק הידידות הבינלאומי האחרון של נבחרת ספרד נגד מצרים בסוף מרץ הפך לאירוע כמעט טראומטי עבור לאמין ימאל. המשחק, שנערך באצטדיון RCDE בברצלונה, עיר הולדתו של כוכב בארסה, הידרדר לעימות משמעותי בין השחקן בן ה-18 לבין חלק ניכר מאוהדי נבחרת ספרד.
חלקים (לא קטנים) מהקהל הביתי החלו להפנות קריאות אנטי-מוסלמיות כלפי נבחרת מצרים. הקריאה העיקרית, "Bote, bote, bote, musulmán el que no bote" ("קפוץ, קפוץ, קפוץ, מי שלא קופץ מוסלמי"), הדהדה ברחבי האצטדיון מספר פעמים. זוהי קריאת עידוד של כמה וכמה קבוצות "אולטראס" פשיסטיות בספרד, החושפת שנאת זרים עמוקה הפוקדת את הכדורגל הספרדי כמעט מדי עונה. ואולם, הקריאה האנטי-מוסלמית לא נשמעה במשחקי הנבחרת - עד המשחק נגד מצרים.
ימאל, מוסלמי מאמין ממוצא מרוקאי ומערב אפריקאי (גינאה המשוונית), מחה נגד שירתם של אוהדי הנבחרת. עדים מתוך הנבחרת ציינו בפני עיתונאים ספרדים שעל פניו של ימאל ניכרה "מצוקה גדולה", והוא אף סירב להשתתף במחיאות הכפיים המסורתיות לאוהדים בסיום המשחק. הוא היה השחקן הספרדי היחיד שפנה ישירות למנהרה בראש מורכן, בליווי אבטחה.
אחרי המשחק פרסם ימאל בחשבון האינסטגרם שלו "נזיפה" באוהדים וכינה אותם "בורים וגזענים". הוא הבהיר כי למרות שהקריאות הופנו כלפי הקבוצה היריבה, "שימוש בדת ככלי לביזוי הוא בלתי נסבל" ומהווה "זלזול אישי באמונתו שלו". מאמן נבחרת ספרד, לואיס דה לה פואנטה, הביע גם הוא "שאט נפש מוחלט" מהאירוע, וראש הממשלה פדרו סנצ'ס הגדיר את ההתנהגות כ"בלתי מתקבלת על הדעת". משטרת קטלוניה (Mossos d'Esquadra) פתחה בחקירה רשמית של האירוע כפשע שנאה.
מבחינת ההתאחדות לכדורגל הספרדית (RFEF), אירוע כזה - אסלאמופוביה גלויה ומובהקת של בסיס האוהדים הלאומי - עלול ליצור משבר דיפלומטי וספורטיבי עבור ארגון שעתיד לארח את טורניר המונדיאל ב-2030 יחד עם מרוקו.
לספרדים, כמובן, יש היסטוריה משלהם עם האסלאם שכבש את חצי האי האיברי. בשנת 711 כוחות מורים (מוסלמים מצפון אפריקה) בפיקודו של טאריק אבן זיאד חצו את מצר גיברלטר והביסו את הממלכה הוויזיגותית ששלטה בספרד. תוך שנים ספורות הם השתלטו על רוב חצי האי האיברי ושלטו בשטח במשך מאות שנים. הכיבוש הנוצרי מחדש היה תהליך ארוך, אך סיומו הרשמי והמוחלט חל בשנת 1492 (שנת הגירוש). בשנה זו נכבשה מובלעת גרנדה (הממלכה המוסלמית האחרונה בספרד) על ידי המלכים הקתוליים.
במהלך המאה ה-20 עברה ספרד ממדיניות של "אחווה היספנו-ערבית" ושימוש בכוחות מרוקאים לביסוס שלטונו של הגנרל הדיקטטור פרנקו, לניהול מערכת יחסים מורכבת סביב סיום הקולוניאליזם בצפון אפריקה. לקראת סוף המאה, היחסים הוגדרו מחדש דרך גלים גדולים של הגירה בכלל והגירה מוסלמית בפרט.
במהלך העשור האחרון, ההגירה לספרד הפכה מתופעה שולית לעמוד תווך מבני במסגרת הכלכלית והחברתית של המדינה. נכון לתחילת 2026, אוכלוסיית המהגרים עולה על תשעה מיליון איש, נתון שהניע כמעט 84% מכלל הצמיחה באוכלוסיית המדינה. הזינוק הדמוגרפי הזה סיפק משקל נגד חיוני לאוכלוסייה המזדקנת של ספרד ולשיעורי הפריון הנמוכים (1.12 ילדים לאישה), ובכך מנע ירידה חזויה במפקד האוכלוסין הלאומי והבטיח את המשך החיוניות של מרכזים עירוניים וכפריים כאחד.
ההשפעה הפיננסית של צמיחה זו בת העשור נראית בבירור במערכת הביטוח הלאומי הספרדי. על פי נתוני הממשלה, מספר המועסקים שנולדו מחוץ למדינה הגיע לשיא של כמעט 2.8 מיליון עובדים. תורמים אלה חיוניים לקיימות של מערכת הפנסיות על ידי שמירה על פירמידת גילאים צעירה משמעותית — כאשר 67% מהתושבים שאינם ילידי המקום נמצאים בטווח היצרני ביותר של גילאי 20-59. המספרים מלמדים שהמהגרים מספקים את "הכרית הפיסקלית" הדרושה לתמיכה בדור ה"בייבי בומרס" היוצא לגמלאות.
הצמיחה הכלכלית, הנמדדת לפי תמ"ג לנפש, קיבלה גם היא דחיפה ישירה מהאוכלוסייה ילידת החוץ. במונחים של גמישות בשוק העבודה, מהגרים מילאו פערים קריטיים במגזרים שעובדים מקומיים נטשו יותר ויותר. מחקר אקדמי של מכון "אלקנו" (Real Instituto Elcano) מדגיש כי 72% מתפקידי "השירות הביתי" ו-45% מהמשרות בענף האירוח מאוישים כיום על ידי מהגרים. יתרה מכך, בין תחילת 2024 ל-2025, עד 90% מכל המשרות החדשות שנוצרו בספרד אוישו על ידי ילידי חוץ. היצע עבודה זה אפשר לתעשיות אסטרטגיות להתרחב מבלי להתמודד עם צווארי בקבוק חמורים שהיו נוצרים ללא כוח העבודה המקומי המתכווץ.
מבחינה חברתית, העשור האחרון הוא עדות להתחדשות דמוגרפית עמוקה של אזורים כפריים. כפי שצוין בדוחות ממשלתיים, התיישבותן של משפחות מהגרים ברשויות מקומיות מזדקנות הובילה לפתיחה מחדש של בתי ספר ולשמירה על שירותים בסיסיים שהיו על סף קריסה עקב התרוקנות אוכלוסין. "אכלוס מחדש" (repoblación) זה עזר לגשר על פער האי-שוויון הגיאוגרפי, והבטיח שמחוזות כפריים יישארו ברי קיימא מבחינה חברתית ומחוברים לכלכלה הלאומית הרחבה יותר.
"הדור השני", הכולל את ימאל וחברו לנבחרת ניקו וויליאמס, מונה כיום למעלה מ-3.1 מיליון איש. דור זה מזדהה יותר ויותר כחלק מזהות ספרדית פלורליסטית, לפי מחקר של ארגון המדינות דוברות הספרדית (OEI) - מה שמלמד על אינטגרציה יעילה מאוד של מהגרים בכלל ומוסלמים בפרט בחברה הספרדית. הדבר קרה רבות בזכות עבודה יעילה של הממשלה הספרדית ותוכנית "Horizonte Laboral", שהתייחסה להגירה כאל נכס ולא כאל בעיה.
הממשלה הספרדית עשתה זאת על ידי התמקדות בפיתוח מקצועי של המהגרים ושל בניהם. כמו כן, מוסדות ספרדיים מתייחסים יותר ויותר למהגרים לא רק ככוח עבודה, אלא כהון אנושי חיוני המסוגל להניע את החדשנות והלכידות החברתית של המדינה אל תוך שנות ה-30 של המאה ה-21.
השתלבות המהגרים בספרד הייתה טובה יותר מאשר במקומות אחרים באירופה, אך גם היא הובילה לתגובת נגד ולצמיחה בפופולריות של מפלגות ימין פופוליסטיות. עם זאת, גם מבחינה פוליטית - וכנראה בעיקר בגלל השפעת המהגרים המוסלמים - ספרד הרשמית הפכה למתנגדת החריפה ביותר באירופה לישראל.
ובחזרה לכדורגל. הפציעה של לאמין ימאל בשריר הירך האחורי חושפת עד כמה ספרד החדשה תלויה, בעצם, בבן מהגרים. מבט בכלי התקשורת הספרדיים אחרי פציעתו בשבוע שעבר חשף פאניקה מוחלטת; העיתונים היו מלאים בהשערות לגבי המשמעות עבור נבחרת ספרד וקמפיין גביע העולם שלה.
החרדה כמובן מוצדקת. ימאל הוא הכוח היצירתי העיקרי של ספרד, ובלעדיו הנבחרת יכולה להניע כדור שעות אך תהיה עקרה למדי מול השער. המועדון שלו מצפה ממנו להיות כשיר למונדיאל - מה שעורר אנחות רווחה זהירות - אך המונדיאל מתחיל ב-11 ביוני, וכל עיכוב קל או שינוי בלוחות הזמנים של השיקום מפציעת השריר המורכבת הזו עלולים לפגוע ביכולתו לשחק ב-100% בטורניר.
וגם אם נניח שימאל יצליח להגיע, הוא עדיין יצטרך להתאמץ כדי לחזור לכושר שיא. טורנירים יכולים לקום וליפול על פציעות כאלו. האוהדים הספרדים ששרו בגנות המוסלמים יתפללו עכשיו לאלוהים הנוצרי שלהם שבן המהגרים המוסלמי שמככב בנבחרתם יגיע מוכן למונדיאל.