ב-1994, ועדה אסטרטגית מיוחדת של דרום קוריאה חישבה ומצאה שסרט בודד של סטיבן ספילברג הניב הכנסות גבוהות יותר מכל נפח ייצוא המכוניות השנתי של המדינה. "פארק היורה" - הסרט האגדי של שפילברג - גרף 850 מיליון דולר בקופות ב-1993, סכום שהיה שווה בערכו לייצוא של 1.5 מיליון מכוניות יונדאי. קוריאה בקושי ייצאה 700,000 מכוניות באותה שנה.
בקוריאה רצו לגייס את סמסונג כדי לקנות את אולפני DreamWorks החדשים של שפילברג. ההצעה הראשונית עמדה על 900 מיליון דולר, אבל הקוריאנים דרשו "שליטה קריאטיבית" והעסקת צוותים קוריאנים. העסקה נפלה. עם זאת, הכישלון בייבוא "התרבות" הוביל לפרויקט של 30 שנה לבניית "מכונת ייצוא תרבותית".
ב-1997 היכה בקוריאה משבר פיננסי, והנשיא קים דה-ג'ונג החליט להזרים כסף למה שכונה "תשתית תרבותית". הזרמת הכספים הזו התרחשה אחרי שקוריאה קיבלה "תוכנית חילוץ" מקרן המטבע הבינלאומית (IMF) בסך 58 מיליארד דולר. ההוצאות של הממשלה על תרבות זינקו מ-14 מיליון דולר בשנה ב-1997 ל-84 מיליון דולר בשנת 2001.
סטודנט להנדסה בשם לי סו-מן, שהיה זמר חובב, צפה באובססיביות ב-MTV בזמן לימודיו בקליפורניה וחזר לקוריאה עם רעיון משוגע: "טכנולוגיה תרבותית". הוא הקים חברה שקיבלה כספים מהממשלה ובנה פס ייצור שעוברים דרכו כ-300 אלף מועמדים ללהקות K-pop בשנה. רק כ-1% מהם מגיעים להופעת בכורה בלהקה. הממשלה מסבסדת חלק ניכר מההפקות של כמה חברות ואולפנים, לא מעט ממועדוני הנוער שבהם הצעירים יכולים ללמוד מוזיקה, וגם חלק מהשיווק של התרבות הקוריאנית לחו"ל. כפי שתיארה זאת העיתונאית יוני הונג, שעסקה בפרויקט הקוריאני: "לא היה שום שוק לתרבות פופולרית קוריאנית. היה צריך 'להאכיל בכוח' את השווקים הזרים".
כיום השקעת ממשלת קוריאה בתרבות עומדת על כ-5.3 מיליארד דולר בשנה, כולל השקעה במה שמכונה "K-gaming" (חברות משחקי מחשב ומובייל). זו תעשייה שמכניסה מיליארדים לקופת המדינה. כמו כן, נכון להיום, 9 מתוך 10 האלבומים הנמכרים ביותר ברחבי העולם הם מז'אנר ה-K-pop.
אך קוריאה גם "מייצאת" קולנוע משובח ואמנים רבים, הגדילה את התיירות הנכנסת בעשרות אחוזים, וההכנסות מ"תוכן", לפי הממשלה הקוריאנית, עומדות כיום על 110 מיליארד דולר בשנה. זה מה שקורה כשמתייחסים לתרבות כאל "תשתית לאומית". בטח לא תופתעו לגלות שגם בכדורגל הממשלה הקוריאנית משמעותית ביותר.
הכדורגל הגיע לקוריאה דרך צוותי אוניות בריטיות ב-1882. ב-1902 אימצה מערכת החינוך המקומית את הכדורגל כענף ספורט חובה בשיעורי חינוך גופני. בתקופת הכיבוש היפני (1910-1945), הכדורגל הפך ליותר מספורט; הוא היה סוג של "התנגדות שקטה", ומשחקים נגד קבוצות יפניות נתפסו כאירועים שבהם הניצחון הוא ניצחון של הזהות הלאומית הקוריאנית. בתקופה הזו (1933), אגב, הוקמה גם התאחדות הכדורגל הקוריאנית (KFA).
אירוח המונדיאל ב-2002, העפלה (השערורייתית) לחצי הגמר, החיבור לכדורגל ההולנדי דרך המאמן חוס הידינק וההצלחה של כוכבים קוריאנים כגון יונג מין סון לא הספיקו לקוריאנים, שלפני כמה שנים השיקו את "חזון 2033" - מפת דרכים ארוכת טווח לקראת חגיגות ה-100 להתאחדות לכדורגל. הפרויקט מכונה MIK (כלומר Made In Korea) והוא מהווה "מפת דרכים" חדשה לכדורגל הקוריאני.
בין השאר, המטרה היא לייצר "פילוסופיה טכנית" שנועדה ליצור "סגנון משחק קוריאני ייחודי". הקוריאנים שואפים למעבר מסגנון הגנתי ומגיב למשחק בקצב גבוה, המבוסס על קבלת החלטות מהירה וכדורגל יוזם.
הם בונים על "פיתוח מבוסס נתונים" - כלומר שימוש בבינה מלאכותית ומדעי הספורט לניטור צמיחת שחקנים מגיל 6 ועד לנבחרת הבוגרת. וכמו ב-K-pop, חלק מהחזון הוא "להגדיל את הייצוא" של השחקנים. לפי החזון: "המטרה היא הכשרת שחקנים קוריאנים שיהיו מוכנים לאירופה על ידי שחזור האינטנסיביות והדרישות הטקטיות של הליגות המובילות כבר באימונים המקומיים".
Still not watching the K League?pic.twitter.com/HH3FhVloxb
— Korea Football News (@KORFootballNews) March 9, 2026
התמיכה הפיננסית בכדורגל הגיעה לשיא היסטורי בשנים 2024-2026. תקציב ה-KFA חצה את רף ה-200 מיליארד וון (כ-150 מיליון דולר). בשנים האחרונות רוב הכסף הושקע בהקמת "פארק הכדורגל הקוריאני" (KFP) - מתקן המוקיר את ההיסטוריה ואת העתיד של הכדורגל הקוריאני. יש בו עשרות מגרשי אימון, מרכז מחקר לכדורגל, מרכז לניתוח טכני באמצעות AI, מוזיאון כדורגל ייעודי ומגרשים מקורים לאימון בכל עונות השנה.
לפי היח"צ הקוריאני, המתקן "מקדם בריאות, רווחה, מדע וטכנולוגיה". הפארק, הממוקם על שטח עצום בצ'ונאן-שי, משמש כבית לנבחרות הלאומיות. בשונה ממרכזי עילית סגורים, הפארק מתוכנן להיות נגיש לציבור ולמועדונים מקומיים כדי לטפח "תרבות כדורגל חיה".
בנוסף, משרד התרבות והספורט הקוריאני הודיע שבשנת 2026 ישקיע לפחות 460 מיליארד וון (כ-310 מיליון דולר) בסבסוד תוכניות נוער ובהעסקת כדורגלנים מקצוענים בדימוס כמאמני נוער וילדים. אם להסתמך על ההשפעה הקוריאנית על תרבות הפופ העולמית, אפשר לבנות על זה שעד 2033 יככבו כמה "K-דורגלנים" בקבוצות הגדולות בעולם.