בסן אנטוניו ידעו שדני אבדיה קלע 31.6 נקודות למשחק נגדם במהלך העונה. הם גם ידעו להגיד לכתבים שמסקרים אותם ש-30% מהנקודות האלה הגיעו מהקו. אז הם הכינו את עצמם לקראת המפגש איתו בפלייאוף עם הרבה מאוד שיחות על מה שהוא עושה. דווין ואסל וסטפון קאסל אמרו לכתבים שהם "דיברו על אבדיה שבוע שלם", וקאסל הוא לא מהדברנים הגדולים ביותר בליגה.
ואיזה יופי שדיברו על ישראלי בולט, לא בהקשר של מעמדה המדיני של ישראל, אלא בהקשר של אחוזיו מהקו או חדירותיו לסל.
אחד מהדברים שישראלים מגלים באינטראקציות עם אנשים מחו"ל הוא שאין לנו, בעיני רבים, אישיות ופנים משלנו. הם לא רואים את הפרצוף שלנו, את האינדיבידואליות שלנו או את האישיות שלנו ברגע שהם לומדים שאנחנו ישראלים. מבחינתם, אם אנחנו ישראלים, אז אנחנו פושעי מלחמה שבעד הרג תינוקות עזתים והתעללות בפלסטינים ביהודה ושומרון. That's It.
לצערנו ככה רבים רואים אותנו בעולם. לא כסיסמה, אלא כמציאות שבאה לידי ביטוי בסקרים, בהתנהלות גופים עסקיים ובטח בהתנהלות של נבחרי ציבור, שמשנים את דעתם על ישראל כדי להתאים את עצמם לתפיסה הרווחת בקרב מצביעים פוטנציאליים.
זו התדמית שלנו כרגע, כן. אין מה להכחיש זאת. והסכנה הגדולה בתדמית שנתפסת ומתקבעת למדינה היא כמובן בידוד בינלאומי שבאופן גורף הופך את המדינה המבודדת לענייה יותר, מפותחת פחות וגם עם קיצוניות אידיאולוגיות הרבה יותר חריפות בתוכה.
יחידי הסגולה שיכולים לשנות את התדמית של מדינה הם האינדיבידואלים המצוינים שמראים את האישיות שלהם בפומבי. כלומר, לא מדענים מבריקים שסגורים במעבדות, או מתמטיקאים היסטוריים שכותבים ספרים ש-0.05% מהאוכלוסייה הגלובלית קראו, ואפילו לא פרופסורים להיסטוריה שכותבים ספרים ש-10% קראו. אנחנו מדברים בעיקר על אמנים (שחקנים, מוזיקאים) וספורטאים.
תחשבו על הספורטאים הנפלאים כגון נובאק ג'וקוביץ' או ניקולה יוקיץ', שאולי לא השכיחו מהעולם את הזוועות שהסרבים עשו במלחמת האזרחים במדינות יוגוסלביה לשעבר, אבל בזכות המצוינות הספורטיבית שלהם, ולא פחות חשוב - האישיות שלהם - שיפרו פלאים את מה שחושבים בעולם על המדינה שלהם.
וזה נכון גם לגרמניה. אפילו לפי חוקרים של מכון גתה (ארגון הנועד להפיץ את השפה והתרבות הגרמנית ברחבי העולם) - העולם מסתכל אחרת על גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה גם בזכות ספורטאים כגון בוריס בקר, שטפי גראף, מיכאל שומאכר ויורגן קלינסמן. שוב, לא רק בגלל המצוינות שלהם, אלא בגלל שהם היו אנשים שפוררו את הסטריאוטיפ של הגרמני, עם אישיות מוחצנת, תחרותית וחיובית.
מאחר שאקי אבני לא הפך לכוכב הוליוודי ענקי, וגל גדות בתעשייה שהרייטינג והפופולריות שלה בירידה, דני אבדיה הוא כרגע הפרצוף הלא-ממשלתי של כולנו.
המצוינות שלו הפכה אותו לאחד מהשחקנים הטובים בעולם, אבל חשוב עוד יותר לעניין התדמית שלנו - זו העובדה שהוא המנהיג החברתי והרגשי של הבלייזרס, שחבריו לקבוצה אוהבים לשחק איתו ומשבחים אותו ואת התנהלותו.
דני אחראי על ה"ווייב" בחדר ההלבשה של פורטלנד, על הצחוקים, לעיתים על המוזיקה גם. ורק מעצם העובדה שהוא ישראלי גאה ויהודי עם אבא מוסלמי שבעולם למדו להכיר העונה - לא רק ככדורסלן אלא גם כאל בנאדם, הוא לא אחד מאותם ישראלים שרואים אותם רק כ"רוצחי תינוקות" (האשמה קבועה של אוהדי כדורסל ווק-אנטישמים).
והוא גם עשה בעונות האחרונות, ובעיקר העונה, עבודה מעולה בלהסביר את המורכבות הבאמת קשה שהישראלים מתמודדים איתה ביום־יום.
"אתם לא חייבים לאהוב את מה שאני מייצג או את איך שאני נראה, אבל אם אני שחקן טוב, תנו לי קרדיט. כל השנאה הזאת... בלי שום סיבה", אמר בראיון לניו יורק טיימס מוקדם יותר השנה. "כאילו שאני זה שמחליט דברים בעולם. אני אהיה כנה: מה אנשים מצפים שאעשה? זאת המדינה שלי, שבה נולדתי ושבה גדלתי. אני אוהב את המדינה שלי; יש הרבה דברים נהדרים במדינה שלי. אבל מן הסתם, לא כולם למדו את הנושא ויודעים מה קורה, וזה מה שמעצבן אותי. כי אם כן למדת את הנושא ואתה יודע מה קורה, זה בסדר להגיד מה אתה חושב ולהגיד מי לדעתך צודק או טועה. אבל אם חסר לך הידע ואתה לא חלק מהמזרח התיכון, ואתה לא מבין כמה רחוק אחורה זה הולך ומה ההשלכות של הכל... פשוט אל תגיד כלום".
תגובה כמעט מושלמת עבור כל ישראלי תכל'ס.
בין אם הוא רוצה או לא, אבדיה התחיל העונה תפקיד משמעותי למדי. הוא הפנים הישראליות הכי מוכרות בעולם, מלבד הפנים של בנימין נתניהו. ואיזה מזל שהוא, בניגוד לראש הממשלה, מייצג אותנו, את כולנו, ביושרה, בגאווה ובכבוד.