במדינת כדורגל מטורפת כמו ארגנטינה, מן הסתם אפשר לספר על המאבק החברתי-לאומי הגדול דרך שני המאמנים הראשונים שהובילו את המדינה לשתי אליפויות העולם הראשונות שלה. קרלוס בילארדו וססאר לואיס מנוטי מייצגים את שני הקצוות המפורסמים והמנוגדים ביותר של קשת פילוסופית ואידיאולוגית.
מנוטי, שהוביל את ארגנטינה לזכייה הראשונה שלה במונדיאל ב-1978, הוא איש שמאל מובהק, מתנגד לקפיטליזם, והתאים - באופן מודע ומוסבר - את פילוסופיית הכדורגל שלו לאידיאולוגיה הפוליטית שאחז בה. הוא אפילו קידם את המושג fútbol de izquierda - כדורגל של השמאל.
או כפי שהוא הסביר את זה: כדורגל אסתטי, התקפי, רומנטי ומחויב להנאת הצופה, תוך שהוא מעמיד אותו בניגוד לכדורגל המכוון לתוצאות בלבד, או כדורגל של "ימין". מנוטי הגדיר את המשחק כ"ריקוד" ששם בראש סדר העדיפויות את החזקת הכדור, הכישרון והזהות, והותיר אחריו מורשת המבוססת על אתיקת משחק ורוח בוהמיינית.
מנוטי היה ביקורתי בחריפות כלפי האופן שבו הקפיטליזם השפיע על החברה והספורט. הוא, יחד עם תלמידו הבולט ביותר אנחל קאפה, טענו לעיתים קרובות שהמערכת הקפיטליסטית משחיתה את מהותו של הכדורגל. כפי שצוטט בעיתון Página 12: "הקפיטליזם הופך הכל לעסק, כולל רגשות. הכל נקנה ונמכר." מנוטי ובעלי התפיסה ה"מנוטיסטית" טוענים ש"גישה קפיטליסטית נוקשה" הורסת את היופי, המשחקיות וההיבט הקהילתי של הכדורגל, ומחליפה אותם בדחף קר ותועלתני שבו רק כסף וניצחון חשובים.
מנוטי האמין שהדרך שבה קבוצה מנצחת חשובה לא פחות מהניצחון עצמו. לדעתו, מתן עדיפות לאסתטיקה, מתן כבוד לקהל ומשחק שמח היו אקט סוציאליסטי - מרד במכונה הקפיטליסטית ש"מכבדת רק הצלחה ולעולם לא מתחשבת בהצטיינות".
בצד השני של הסקאלה של התפיסה הלאומית בארגנטינה נמצא מאמן אגדי אחר - קרלוס בילארדו, שהצעיד את ארגנטינה לזכייה במונדיאל 1986. אפשר להגדיר את בילארדו כההפך האידיאולוגי של מנוטי. אם הפילוסופיה של מנוטי נתפסת כ"שמאלנית", הפילוסופיה של בילארדו - ה"בילארדיזם" (Bilardismo) - מתויגת לעיתים קרובות על ידי מבקריו כ"ימנית" או כקפיטליסטית באופן מובהק באופייה, מכיוון שהיא תועלתנית וחסרת רחמים.
בילארדו האמין שהדבר היחיד שחשוב הוא הניצחון. מבקריו של בילארדו טוענים שהשקפתו משקפת באופן מושלם את הקפיטליזם: המטרה מקדשת את האמצעים, ויעילות ותוצאות מקבלות עדיפות על פני אסתטיקה, רגשות או ה"איך".
בילארדו מעולם לא הזדהה פוליטית, אבל תמיד הגדיר את עצמו בראיונות ובשיחות כ"פרגמטיסט", אמנם נוקשה, עם נטיות למרכז-ימין ולשמרנות חברתית.
בשנת 2001, בעיצומו של המשבר הכלכלי והפוליטי החמור בארגנטינה, בילארדו למעשה השיק מפלגה פוליטית משלו כדי לרוץ לנשיאות: מפלגת האחדות (Partido de la Unidad - UNO). לפי דיווח של elDiarioAR, המועמד שלו לסגנות הנשיא הגדיר את אידיאולוגיית המפלגה כ"ליברליזם לאומי" (Liberalismo nacional), תוך התמקדות בהגנה על זכויות הפרט, החוקה והתעשייה, במקביל להחמרת הענישה בחוק הפלילי.
יש לומר שלמרות שלא היה אנטי-קפיטליסט, בילארדו היה ספקן מאוד לגבי חוסר היעילות של תאגידים וההפרטות ההמוניות של שנות ה-90. כשנשאל במהלך הקמפיין שלו ב-2001 אם יבחן מחדש חברות שהופרטו, השתמש בילארדו במטאפורה מעולם הכדורגל, ואמר שישים "סטופר" על כל תאגיד פרטי: "את, חברה, תגידי לי: מה עשית למען המדינה? תני לי ללמוד אותך כדי לראות מה עשית בעשר השנים האחרונות", אמר לעיתונאים ששאלו אותו.
וזה מביא אותנו לנקודת הזמן הזו בארגנטינה, בה נראה שהקיטוב האידיאולוגי באיזשהו סוג של שיא או שפל - בעיקר בגלל הקיצוניות הליברטריאנית של נשיא ארגנטינה (ומדליק המשואה) חאבייר מיליי. מה היחס של מיליי לכדורגל ואיך זה עשוי להשפיע על הנבחרת הארגנטינית במונדיאל הקרוב?
מערכת היחסים בין מיליי לממסד הכדורגל הארגנטינאי היא מתוחה מאוד, ומתמקדת כמעט כולה בדחיפה של ממשלתו להכניס את מודל ה-SADs (Sociedades Anónimas Deportivas - חברות ספורט בע"מ) לספורט הארגנטינאי, שמבוסס על מועדוני חברים שמחזיקים בקבוצות. באמצעות צו נשיאותי, מיליי ביקש לאפשר למשקיעים פרטיים לקנות ולנהל מועדוני כדורגל, ובכך להפריט אותם בפועל.
התגובה הגורפת של המגזר הייתה דחייה מוסדית. ההתאחדות לכדורגל (AFA) והליגה המקצוענית יצאו למלחמה פוליטית ומשפטית עזה נגד ממשלתו של מיליי במטרה לבלום את חברות ה-SAD. לפי העיתון Primera Fuente, הליגה המקצוענית והרוב המכריע של מועדוני הליגה הראשונה (כולל בוקה ג'וניורס) והליגות הנמוכות פרסמו הצהרות חריפות ומתואמות, הדוחות לחלוטין את הצעתו של מיליי.
האימרה המפורסמת של האוהדים הארגנטינאים היא ש"המועדון שייך לחברים" (El club es de los socios), והיא בעצם המודל הארגנטינאי המסורתי של מועדונים כעמותות אזרחיות ללא מטרות רווח (asociaciones civiles sin fines de lucro). לפי העיתון מרוסאריו La Capital, המוסדות טוענים כי מועדונים ממלאים תפקידים חברתיים ותרבותיים בסיסיים מעבר לרדיפה אחר רווח, ומתנגדים נחרצות לגישת השוק החופשי של הממשלה.
פורטלים פוליטיים כמו Letra P מציינים שהסכסוך הפך ל"מלחמה תרבותית וכלכלית", כאשר התאחדות הכדורגל מתנגדת באופן פעיל ללחץ הממשלתי לשנות את התקנונים שלה. בעוד שסקרים פוליטיים כלליים שולטים בשיח (ומראים ירידה לאחרונה בתדמית החיובית הכוללת של מיליי לסביבות ה-35% נכון לאפריל 2026), סקרים המכוונים ספציפית למפגש שבין אוהדי כדורגל למדיניות של מיליי מראים תמונה מפולגת.
על פי נתוני סקרים שצוטטו ב-Letra P, כ-53% מהציבור מתנגד ליישום מודל ה-SADs בארגנטינה, מה שמראה שמדיניות הדגל שלו בספורט אינה פופולרית ברובה בקרב ההמונים. עם זאת, אותם אוהדים ביקורתיים מאוד כלפי ממסד הכדורגל שנגדו מיליי נלחם. סקר מתחילת 2026 שפורסם על ידי El Economista חשף כי 65% מאוהדי הכדורגל מאמינים שהשיפוט נוטה לטובת מועדונים המקורבים להנהגת ה-AFA. למרות שזה לא מתורגם ישירות לפופולריות עבור מיליי, זה מראה שהיעד של התקפותיו, ה-AFA של היו"ר קלאודיו "צ'יקי" טאפיה, סובל מחוסר אמון נרחב מצד האוהדים, סנטימנט שהממשלה שלו מנסה ללא הרף לנצל לטובתה.
מנקודת המבט של כדורגל הנשים, שחקנית אסטודיאנטס וראסינג לשעבר, לוסיאנה באצ'י, הביעה דאגה עמוקה מהאידיאולוגיה של מיליי. בראיון ל-Nota al Pie, היא הזהירה שלמיליי יש "נאומים מסוכנים עבור כדורגל הנשים", מתוך חשש שהממשל שלו ישלול מהן את התמיכה וההכרה המוסדית המינימלית שעבורן נלחמו השחקניות.
מה עם הכוכבים על המגרש? מרבית השחקנים הפעילים בארגנטינה נמנעים מלדבר על פוליטיקה מקומית. עם זאת, סרחיו "קון" אגוארו, הכוכב לשעבר של מנצ'סטר סיטי ואינדפנדיינטה, הוא התומך הקולני ביותר של מדיניות הספורט של מיליי. לפי הדיווחים בארגנטינה, אגוארו אף חבר למיליי כדי לקדם את מודל ההפרטה, וחשף שקבוצת סיטי פוטבול, הבעלים של מנצ'סטר סיטי ובעלת רשת מועדונים עולמית, תהיה מעוניינת להשקיע במועדונים ארגנטינאים. בשלהי 2025, אגוארו הגן במפורש על ממשלתו של מיליי בעיצומו של חוסר יציבות כלכלית, וקבע: "ה'אין מספיק מה לאכול' קיים כבר שנים... היום אנחנו צריכים לתמוך בממשלה". מיליי, בתורו, שיבח בפומבי את "האינטליגנציה וההשפעה של אגוארו".
מיליי אוהב לדבר על דמויות כדורגל, והוא מרבה לשבח את השחקנים (שלא כל כך משתפים איתו פעולה). על פי Doble Amarilla, מיליי מתאר את עצמו כ"מעריץ שרוף של מסי" וכינה אותו "השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים". הוא גם שיבח בפומבי את מאמן הנבחרת הלאומית ליונל סקאלוני, ומן הסתם הזכיר את קרלוס בילארדו כגיבור. מה מנוטי, שמת ב-2024, אמר על מיליי?
ב-2023 מנוטי כינה את מיליי "מפלצת" וטען שהוא מציג "חוסר כבוד תרבותי". למרות עמדה זו, לאחר מותו של מנוטי במאי 2024, הנשיא מיליי נפרד ממנו באופן פומבי והביע "צער עמוק" על מותו של הגיבור הארגנטינאי. מה שמראה שאולי יש לו פה גדול, אבל גם הוא לא יכול להעליב באופן ישיר את אחד מהגיבורים הגדולים של הכדורגל הארגנטינאי.