אני הולך להפתיע אתכם. ממש בעוד משפט או שניים אספר לכם מה היה הרגע המשמעותי ביותר שלקחתי איתי מהדרבי אתמול (ראשון) בבלומפילד. אני די בטוח שאין לכם מושג על מה אני מדבר.
אתם בטח חושבים שאתייחס לפסילת השער של צ'יקו (חוקי לגמרי, לא תשכנעו אותי אחרת) בידי צוות VAR שבא לתפוס כותרות על חשבון המשחק. אולי אתייחס לגול של דור פרץ (נו, מי?), או ל"התבריינות" של אבי ריקן על דורון ליידנר (וכן, מר בן חיים הפרשן היקר - כשאיש צוות נכנס למגרש ומתעמת עם שחקן יריב, הבעיה היא באיש הצוות הסורר, לא בשחקן המתגונן. דא!).
בכל מקרה, התשובה היא לא. לא הגול האדום שנפסל, לא הצהוב שאושר, ולא הגועל נפש של ריקן ודוידה. שום דבר מזה לא היה חשוב מספיק כדי שאקח אותו איתי הביתה בדרך משער 4.
אני מדבר על רגע אחר. בשנייה שיגאל פריד (ההוא שמסתחבק עם קפטן מכבי בירידה להפסקה) קיבל את עצת האחיתופל מהמסך וביטל את השער האדום - שער 11 נדלק באבוקות.
כאן אני חייב לעצור לרגע לטובת הפרספקטיבה. תישארו איתי. אנחנו, אוהדי הפועל, יוצאים העונה מבור עמוק ומדכא שהתבוססנו בו עשור וחצי. יש נקודה בזמן שבה הכל השתנה, וקוראים לה מיטש גולדהאר. כשהוא נכנס, הנדנדה התל אביבית נעה יחד איתו: הצהוב התרומם אחרי עשור של דומיננטיות אדומה, והפועל שלנו הלכה ושקעה, עד שהפכה לצל חיוור של עצמה. או כפי שהיטיב לתאר בועז בנאי בשירו:
גם כשאת מגמגמת
אני הולך הולך ממך
לא יכול לראות אותך
משקרת את עצמך
לא שאכפת לי
שאת כבר לא הכי יפה
אני לא מבין את השפה שאת מדברת.
במשך עשור וחצי איש לא הבין את השפה שהפועל תל אביב דיברה בה. שפה של תבוסות, פירוקים, השפלות, ירידות ליגה ודרבים. אוי הדרבים. כמה שנאנו את הדרבים. כל דרבי כזה, דרבי של פיו פיו, דרבי של חמישיות, דרבי של עליבות אדומה ומשפילה - כל דרבי היה תזכורת דוקרת ליריבות שהוכרעה. למה שהיינו פעם ולמה שהם עכשיו. תזכורת לפאר מעמדם שרק חידדה עוד יותר את שפל עליבותנו.
אז שרנו להם. הם החטיפו לנו בגולים ואנחנו שרנו שירים. במיוחד שיר אחד: "איך שמחתם בתיקו".
פלאשבק: מאי 2010. מחזור אחד לפני אחרון. הפועל תל אביב בקרב ראש בראש על האליפות מול מכבי חיפה. התל אביבים בצהוב נשרכים מאחור ולא רלוונטיים. מה נותר להם? לנסות להרוס לנו אליפות. הדרבי בבלומפילד הישן, הפועל מארחת- ומכבי, מכבי! זאת מ"אנחנו מכבי מי אתם", זאת שטחנה אותנו עם שפיגל והשפילה אותנו עם נמני, מכבי עלתה אז על המגרש כדי לעשות דבר אחד. להרוס להפועל אליפות. הפועל יהוד בימיה הגדולים לא היתה מצליחה לייצר בונקר כזה, שאפילו פצצות הטון של האמריקאים לא היו מצליחות לחדור. אני מכיר את חניון רדינג ומסוף כרמלית - בשניהם ביחד חונים פחות אוטובוסים מאלה שמכבי העמידה אז ברחבה. זו היתה הדרך היחידה שלהם למנוע מהפועל ההיא, של גוטמן, ורמוט, שכטר וזהבי לנעוץ את הכדור ברשת. וממילא גם הדרך היחידה, אז במאי 2010, לסחוט נקודה בדרבי מול הפועל.
הסוף ידוע. הפועל לא חדרה את הבונקר, מכבי סחטה תיקו שהוריד את הפועל למקום השני. שבוע לאחר מכן כשערן זהבי יסדר לנו אליפות הכל ייראה אחרת, אבל אז, מיד בתום הדרבי, כשהפועל ירדה למקום השני בגלל שמכבי הצליחה לסחוט ממנה תיקו נטול שערים - אז שער 11 נכנס לאקסטזה. פרץ אדיר של שמחה צהובה, נפנופי ידיים של שחקנים עתורי תהילה לעבר אוהדיהם העולצים. וככל שהחגיגה הזו היתה גדולה יותר כך היא נתפסה בעיננו כפאטית. את זה אתם חוגגים? שסיימתם דרבי בתיקו אפס? הזאת מכבי תל אביב של גלזר ואבי כהן.
"איך שמחתם בתיקו" היינו שרים לאוהדים בשער 11 בעודנו סופגים ומושפלים, נאחזים בתהילת העבר שלנו ובנקודה רחוקה בזמן שבה החגיגות הכי משכרות בצהוב היו תיקו נטול שערים מול הפועל.
עכשיו בואו נחזור לאפריל 2026.
הם כבר מבינים. כן כן, הם מבינים שחזרנו. הם מבינים שניסנוב לא גר כאן יותר. הם מבינים שמהיום, נעים מאוד, גם לנו יש אבא חזק עם כיסים עמוקים שניצב מאחורינו. הם כבר מבינים ש-12 שנה בלי ניצחון של הפועל בדרבי לא יחזרו עוד. לעולם.
איך אני יודע? כי לפני שנתיים או שלוש, בעידן שנגמר תודה לאל, דרבי שהפועל היתה יוצאת ממנו עם הפסד קטן של 1:0 יותר משהיה משמח אותם, היה מנחם אותנו. נו, לפחות לא אכלנו שלישייה. והם? הם כבר שכחות את הימים שתיקו אפס היה משמח אותם. הרי הם התרגלו להתחיל לחגוג, אבל ממש לחגוג, רק בפעם השלישית או הרביעית שרכבת לילה בקהיר היתה מתנגנת בבלומפילד.
ואתמול, אתמול האקסטזה האמיתית של הצהובים, מה אתם יודעים, עד כדי כך אקסטטית היתה האקסטזה שאפילו אבוקות ורימוני עשן הודלקו לכבודה. הואר פסל שער להפועל. וואו. מכבי אולי תצליח לגנוב כאן ניצחון.
וואלה, הצליחו.
מי שלא ידע את שמחת המכבים באפס אפס לא ידע שמחה מעולם. מילא, הוא יכול לראות את שמחת המכבים כשהגול החוקי נפסל - ככה, אני מאמין ומקווה, בעזרת ה', בעזרת אדמונד ובעזרת מואיז הקטן, ככה ייראו בשנים הקרובות השמחות של אוהדי מכבי תל אביב. כמו שהם שמחו בתיקו ככה הם שמחו ב-VAR.