רוני דיילה הוא שיחוק של מכבי תל אביב. זה אולי הימור משוגע להגיד את זה לפני דרבי ראשון מבין שניים שנותרו עד תום העונה (20:30), אבל התחושה היא שצריך לקרות משהו ממש יוצא דופן כדי למנוע מדיילה להיזכר כאן כאחד היותר טובים ברשימה הארוכה של מאמנים זרים שעברו בקריית שלום.
דיילה הוא שיחוק כי עד עכשיו הוא עשה בדיוק מה שמצופה ממאמן שמגיע באמצע העונה - הוא עשה יותר ממי שהיה לפניו. הוא הרים את האנרגיות, ערבב את הקלפים והרים כמה שחקנים, כמו אבו פרחי לדוגמא, שהיו מחוקים אצל קודמו בתפקיד. אחרי לאזטיץ' החמצמץ שכל הזמן נראה שנמצא על הקצה, הקלילות של דיילה היא משב רוח מרענן.
הנה בא בן אדם, לא מחרטט, לא מערבב, לא בורח משאלות. אין לו בעיה להגיד "אנחנו לא מספיק טובים" אחרי הטראחה מול באר שבע במשחק על עונה, והוא גם לא נעלב או נבהל משאלות על המצב בישראל או סצנת הברים בפלורנטין.
אנגלית טובה, חיוך על הפנים, טיפוס שלא בא לחנך אותנו או ללמד אותנו משהו חדש. תוסיפו כדורגל לא רע לפרקים ושיפור שחקנים ששכחנו מקיומם והנה, קיבלתם נרטיב. דיילה עובר בציון לא רע. כן, לפחות אצלנו, אנשי התקשורת.
אלא שדווקא דיילה, שעושה פלייאוף עליון קל ברשימה של 15 מאמנים זרים שונים ב-14 שנים, מסמל את קריסת הקונספציה. כל הטיעונים נגד מינוי מאמן ישראלי בטלים בשישים. מכבי תל אביב בשלה לנסות משהו אחר, להפסיק לפחד מעברית על הקווים. ולא, זה ממש לא בגלל המצב הביטחוני או מה שחושבים על ישראל ומי שמזוהה איתה בעולם.
הנה דיילה, שראשי ההתאחדות במדינה שלו ניסו לגלגל אותנו מכל המדרגות של אופ"א, הגיע לכאן בלי להניד עפעף. למה? כי זה ביזנס. ודיילה הוא נווד כדורגל שמבין היטב את הביזנס. הוא מסתובב בעולם, מגיע לפרויקטים עם כסף וממשיך הלאה לפרויקט הבא.
סביר להניח שהפנטזיות לאמן בפרמיירליג נגנזו לפני עשור כשעזב את סלטיק. מאז הוא עבר בקבוצות צמרת בבלגיה, ב-MLS ובאמירויות. מה משותף לכל התחנות? נכון, פרויקטים עם כסף. ומכבי תל אביב היא, ובכן, פרויקט עם כסף.
מכבי תל אביב היא מציאה עבור נוודים גם בזמן מלחמה בישראל. מועדון מעוטר, ניהול מסודר, תקציבים, קבוצה שהפכה חברה קבועה במפעלים אירופאיים. מבחינת תנאים, היא יודעת להציע פחות מהמפרץ, אבל לא פחות מקבוצות בכירות בליגות בליגות דרג שני כמו בלגיה, סקוטלנד או אפילו ארה"ב. מכבי תל אביב היא תחנת מעבר. מכאן שהיא ידעה ויכולה (ותמיד תהיה מסוגלת) למשוך שני סוגים של מאמנים זרים - מאמני קרש קפיצה (תקועים או לפני פריצה) או נוודים.
עבור אחד כמו לאזטיץ', מכבי תל אביב היא קרש קפיצה. לאזטיץ', שאינו נהנה ממעמד הפיגורה כשחקן עבר גדול, יכול היה, על פניו, לפלס את דרכו בסרביה עד שתגיע איזו הצעה מפרטיזן בלגרד, לנסות להוציא מקסימום ממשרה חסרת סיכוי ולקוות שהרושם שיותיר שם ייתן לו דלק להמשך. יותר נכון מבחינתו היה לקבל את מכבי תל אביב. קיצור דרך שעוד נראה לאן יוביל אותו.
וקחו את דוניס, עוד נווד. נרטיב ותוצאות וויז, בוטום 3 ברשימת המאמנים הזרים של גולדהאר. כמה פניות נכונות והופ, האיש הולך לאמן את ערב הסעודית במונדיאל. רוצה לומר שהלופ הזה שמכבי תל אביב נמצאת בו יכול להימשך לנצח. מכבי תל אביב היא תחנה מעבר ולכן היא תמיד, אבל תמיד, תוכל למצוא מאמנים זרים.
מה בכל זאת השתנה? כל הטיעונים נגד מאמן ישראלי מתחילים לאבד רלוונטיות. 14 שנה עברו, אבל הטיעונים נשארו. מאמן ישראלי עלול להפר את האיזון שנבנה עוד בימי ג'ורדי קרויף, שהפך את מכבי תל אביב למועדון סגור תקשורתית לשמחתם הרבה של האוהדים הצהובים. נו, תיאוריית בד היוטה המוכרת. למאמן ישראלי יש חברים בתקשורת, מאמן ישראלי יפחד מכוכבים, מאמן ישראלי מושפע מגורמים חיצוניים, מאמן ישראלי לא יעמוד בלחץ. אף אחת מהטענות הנ"ל מעולם לא עמדה כמובן במבחן.
יתרה מזאת, טיעון חזק נגד היה שאין מי. רוב הצוותים הזרים שעברו במכבי תל אביב התמודדו מול ברק בכר, כשמסביב, שמות ישראלים בכירים כמו רוני לוי, יוסי אבוקסיס ואחרים מדלגים בין קבוצות שיפולי הצמרת. אף שם ישראלי לא "הוכיח" את עצמו ככזה שאפשר למנות אותו בלי שיעלו החששות הטבעיים מהתמודדות עם גודל המשרה, עמידה בלחצים או הפרת האיזון. במילים אחרות, מכבי ת"א הציבה לעצמה סטנדרטיים דמיוניים שהפכו כמעט את כל בעלי תעודת הזהות הכחולה ללא ראויים.
ברק יצחקי הוא הישראלי האחרון שעמד על הקווים במכבי תל אביב. בין ואן לוון לקרסטאיץ', יצחקי, אז מנהל מחלקת הכדורגל, ירד לקווים באופן זמני לתקופה שנמשכה חודש וחצי. הוא ניהל שמונה משחקים, ניצח ארבעה והפסיד אחד - ללאסק לינץ בקונפרנס ליג. יצחקי אהב את ההשפעה שיש לו כמאמן, בניגוד לסמכויות המוגבלות שקיבל בתפקיד הניהולי, וקיבל תיאבון. הוא הרגיש שיש לו את זה. רק שגולדהאר ואנשי הניהול שלו נותרו שבויים בקונספציה.
אחרי יצחקי באו שנים רעות עם קרסטאיץ', איביץ' בקדנציה השנייה וקראנקה ואחר כך שנתיים טובות עם רובי קין ולאזטיץ', ושוב חזרה לצורך במאמן לתקופה קצרה שיגיע לנסות להציל עונה. מכבי תל אביב עושה בלופ את אותו הדבר כבר 14 שנה. היא יציבה בעוצמות שלה למרות עונות יותר טובות או פחות טובות. מה שמשתנה זה מה שקורה מסביבה. אם כך, מדוע לא לעשות משהו שונה?
בכר הוא כבר לא היריב האולטימטיבי והיחיד של מכבי תל אביב. הנה קוז'וך, שיש המון נקודות דמיון בפריצה שלו לראשית ימי בכר, רץ לאליפות שנה שנייה ברציפות. הנה עומר פרץ, מאמן מודרני שמראה שיש לו את כל החבילה - ניהול סגל, אומץ, טקטיקה, ורבליות והוא עוד אחד שמכיר מבפנים את הלחץ של מכבי תל אביב. יש גם את יצחקי עצמו, כמובן, שכל הדברים נכונים גם לגביו. הטענה "אין מי" כבר לא מחזיקה מים? יש מי, הכל עניין של מדיניות. של רצון.
לזכותו של גולדהאר יש לומר, שמכבי תל אביב לא מתרסקת באמת גם בעונות פחות מוצלחות. זה מראה על עוצמות של מערכת. למעשה, התלות של מכבי תל אביב בזהות המאמן הרבה פחות חזקה ממה שחושבים, בטח לעומת היריבות הגדולות בישראל. ישאל השואל: אם זה המצב, למה לשנות? והתשובה: דווקא בזכות המערכת העוצמתית שהפכה בשלה למאמן ישראלי.
הרי מכבי תל אביב תמשיך להיות תחנת מעבר. זה טבעו של עולם. היא תגדל שחקנים, תנסה למכור ברווח מקסימלי את מי שצריך למכור. המטרות יישארו אותן מטרות, העוצמות יישארו אותן עוצמות, האטרקטיביות לא תיפגע ולו במעט אם על הקווים יעמוד ישראלי. הגיע הזמן לומר את הדברים כמו שהם. כשמסתכלים על התהליכים שעובר הכדורגל הישראלי, אי אפשר כבר לומר ברצינות שמאמן ישראלי יפגע בסטנדרטים, ידרדר את מכבי תל אביב ולפיכך בהכרח כל זר עדיף.
זה בדיוק כמו להגיד שבהגדרה כל ליגיונר עדיף על שחקן מליגת העל בהרכב הנבחרת. שחררו את הקונספציה.