מכבי תל אביב סגרה אמש (חמישי) עוד עונה עצובה בין בלגרד לתל אביב, בין שלום למלחמה ובין התפרקות מפוארת לקאמבק מזהיר שאפשר לסכם בשתי מילים: עוד כישלון. בלי אבל, בלי כוכבית.
סיבוב שני חלומי מנע מהעונה הזו להיות שידור חוזר וקטסטרופלי של העונה שעברה, אבל זה בכלל לא משנה. אם הנהלת מכבי תל אביב תעז להתנחם בסיבוב הזה או להיאחז בו בתהליך הסקת המסקנות לקראת העתיד היא תשקר לעצמה, וגם תרחיש של זכייה באליפות לא ישפץ את הנרטיב הזה.
בחלוקה גסה אפשר לחלק כרגע את אוהדי מכבי (אנוכי ביניהם) לשני מחנות: אלה שאיבדו כל טיפת אמון בהנהלה ומסרבים לראות את האור בקצה המנהרה כל עוד אין שינוי בשולחן מקבלי ההחלטות, ואלה שאיבדו את רוב האמון בהנהלה ומקווים שסטירות, מפלות מקצועיות ומחאות יזיזו כיסא או שניים בשולחן ויחזירו את מכבי לימיה הגדולים בדרך חתחתים.
עבור המחנה השני, ההפסד האחרון בדרבי שהעלה את הפועל תל אביב לפלייאוף על חשבון מכבי, היה כואב ונדרש באותה מידה. זה לא היה עוד הפסד, כי זו לא עוד עונה. ככה נראים חילופי שלטון.
זו הייתה עוד עונה שסימלה לא רק אותם, אלא דימתה גם שני קרחונים שההתנגשות ביניהם כואבת ובלתי נמנעת בין ציפיות למציאות. מבחינת אוהדי מכבי פלייאוף זו מטרת מינימום שאין בלתה. לזה הם חונכו, על זה הם גדלו. בעולם האמיתי מכבי הייתה רחוקה העונה מהפלייאוף בערך 7-8 מיליון יורו. זה הרבה הרבה יותר מדי.
בין שלל הדיווחים והידיעות שנפוצו לכל עבר בחודשים האחרונים, הייתה את זו שחשפה את תקציבי שכר השחקנים של קבוצות היורוליג. בטבלה הזו מכבי נמצאת במקום ה-14, עם שכר מוערך של 9-9.5 מיליון אירו. הפועל תל אביב נמצאת במקום השלישי עם תקציב שגבוה ביותר מפי 2.
אז נכון, לא הכל נמדד בכסף: אנאדולו אפס שמדורגת חמישית בטבלה הזו סיימה את העונה במקום ה-19. ולנסיה שנמצאת במקום ה-13 בטבלת התקציבים סיימה את העונה עם יתרון ביתיות. אבל בליגה כל כך תובענית כמו היורוליג יש מקום רק לשתיים-שלוש קבוצות שיכולות להצליח במודל ולנסיה ולהתגבר על נחיתות תקציבית קיצונית לאורך 38 משחקים. כסף שווה לא רק רכזים איכותיים, סנטרים הגנתיים ועוד שלל מצרכי חובה שהיו חסרים למכבי העונה, הוא שווה את ה-דבר שהכי היה חסר לה - עומק.
בלי היכל ביתי לאורך רוב העונה, שנותן למכבי גב שקשה להסביר במילים ומהווה חלק בלתי נפרד מהמודל הכלכלי שלה, ההנהלה הייתה צריכה להפיק לקחים, להתאים את עצמה למצב של אי-ודאות קבועה ולפתוח הרבה יותר עמוק את הכיס. זו הציפייה הכי בסיסית ומתבקשת של קהל מסור כמו מכבי אחרי שנים של תמיכה עיוורת עם יותר אכזבות מהישגים.
לא רק שהיא לא עשתה את זה - היא התנהלה באופן מרתיח ושלומיאלי במוקדים קריטיים.
ג'ף דאוטין הגיע כאילו כמחליף של רוקאס יוקובאיטיס, אבל תוך זמן מאוד קצר מאוד התברר שהוא לא קרוב בכלל להיות רכז, בטח לא ביורוליג, ומדובר יותר בדייויד דה ג'וליוס משודרג (דה ג'וליוס של העונה היה בדיוק מה שמכבי הייתה צריכה). רכז בדמות איפה לונדברג הגיע רק בנובמבר, במאזן 9:3. היא סיימה את הקיץ גם בלי סנטר, וכשהוא כבר כן הגיע בספטמבר, זה היה קליף אומורי. זו הייתה בדיחה עצובה. אומורי לא היה פקטור וזאק הנקינס שהגיע בדצמבר היה חצי פלסטר, החתמה שהיא ממש מעט מדי וממש מאוחר מדי. כשנקרתה בדרכה של מכבי אפשרות נדירה לתקן את המחדל המתגלגל הזה עם טייריק ג'ונס בינואר, היא שוב לא פספסה הזדמנות לפספס הזדמנות.
מכבי גם לא הגיבה בזמן כמעט לשום פציעה חשובה מתוך שלוש הפציעות המשמעותיות מהן סבלה העונה (לוני ווקר, איפה לונדברג וטי.ג'יי ליף), והשאירה חורים חשופים לזמנים ארוכים ברגעים הכי רגישים של העונה. יותר משהעונה הזו הייתה כישלון מקצועי, היא הייתה קודם כל ולפני הכול כישלון ניהולי.
מכל הסיבות האלה ועוד, אחרי שעודד קטש הצליח איכשהו להתגבר על הכל והריץ קבוצה תחרותית עם שלד ברור וסגנון מובהק עד לשבוע האחרון של העונה, קיץ 2026 איים להפוך עבור מכבי לעוד קיץ מייסר. בדיוק כמו הקייצים של 2017 ו-2022, שנגמרו במפחי נפש.
ב-2017 מכבי רדפה אחרי דייויד בלאט כדי שייתן לה מזור אחרי שנתיים טראומטיות, רצופות מאמנים כושלים וזרים נשכחים שבאו והלכו ברכבות אוויריות. אחרי שלוש שנים בלי גמר פלייאוף בישראל ושל השפלות ביורוליג וביורוקאפ למכבי נמאס, והיא שמה את כל יהבה על בלאט. היא לא רק רדפה אחרי בלאט, לפי כל הדיווחים באותו קיץ היא גם השיגה אותו. עד שהוא תקע לה ברז מפואר והשאיר אותה עם נבן ספאחיה.
ב-2022 מכבי פנתה בצוק העיתים למושיע חדש שמדבר ספרדית, צ'אבי פסקואל. היא לא רק רדפה אחריו - לפי כל הדיווחים באותו קיץ היא גם השיגה אותו. עד שזניט תקעה לה ברז מפואר והשאירה אותה עם עודד קטש.
מצחיק לחשוב היום איך קטש נתפס אז כברירת מחדל מדכדכת. מכבי הביאה יחד איתו את אותו דייויד בלאט על תקן של סוג מנהל מקצועי, ובשביל האוהדים זו לא הייתה אפילו רבע נחמה. הם שיוועו למאמן יורוליג מוכח שיחלץ אותם מעוד עונה כאוטית, אחרי הדחה מחפירה בחצי הגמר נגד בני הרצליה, וקיבלו את קטש בהחתמה שנשאה איתה ריח חריף של פשרה.
לפיכך, למרות סיום עונה בטעם חמוץ מאוד שנתן למכבי סטירת מציאות הכרחית בשאלה "מה שווה באמת הסגל הזה", לא יהיה מוגזם לומר שהחוזה החדש של קטש הוא המהלך הכי מרשים של המועדון בשנים האחרונות אחרי הארכת החוזים של ווייד בולדווין, לורנזו בראון ובונזי קולסון באביב 2023. זה גם ההישג היחיד של הנהלת מכבי תל אביב העונה. רק קטש, שהגיע כאופציה שנייה לפני ארבע שנים והפך עכשיו לאופציה הראשונה והיחידה, יכול לסגור את המעגל הזה ולקבל בחלוף הזמן הזה את החוזה הכי יקר של מאמן במכבי.
יש מי שמתבלבלים מהעובדה שמכבי שהפסידה את הכרטיס לפליי-אין וגוזרים מכך מסקנות על ההחלטה להמשיך עם קטש. אז כדאי להזכיר: מכבי תל אביב לא אמורה בשום עונה להציב את הפליי-אין כמטרה בכלל. מכבי תל אביב של העונה לא הייתה אמורה לעשות פליי-אין, עם קטש ובטח שבלעדיו. שני המשפטים האלה יכולים להתקיים זה לצד זה בלי שתהיה ביניהם סתירה, במיוחד בהקשר של הימים האחרונים, שהשכיחו מה שקטש עשה במכבי בחודשים האחרונים: הביא קבוצה שלא שווה את המקום ה-10 בשום קונסטלציה אל סיפו של המקום הזה, בלי היכל ביתי, בלי שחקנים מרכזיים ובלי מחליפים ראויים שלא הוחתמו בזמן, עם כדורסל התקפי שוטף שממקסם את היכולות של רוב מרכיבי הסגל כמעט עד למקסימום.
כן, לקבוצה הזו גם לא הייתה הגנה, וקטש לא היה חף מטעויות. אבל תנאי הפתיחה ותנאי הסיום שאליהם נקלע קטש חתומים בעיקר על ההנהלה, שהשכילה לתקן את מצבור הטעויות שעשתה במהלך אחד נכון - להשאיר את מי שמחזיק את המועדון הזה עם הראש מעל המים, עומד בחלון הראווה שלו ומהווה את העוגן המקצועי היחיד שאפשר לשאת אליו עיניים.
כדי שנבין אם משהו באמת השתנה בהחתמה של קטש או שזו רק אשליה אופטית חולפת, הגיע הזמן לפעול. עכשיו כבר ברור לגמרי מה נדרש, בדגש על עכשיו, בלי לחכות לקיץ: השארת רומן סורקין ותמיר בלאט כעוגנים הישראלים המרכזיים, בנוסף להשארת ג'ימי קלארק ואיפה לונדברג (אם יחזור טוב מהפציעה, בהתאם לדרישותיו הכספיות) כשני הרכזים המובילים, יחד עם בלאט. אושיי בריסט שעשה קפיצת מדרגה נפלאה תוך כדי העונה ראוי גם הוא לחוזה חדש. ג'יילן הורד, למי ששכח, הוא הריבאונדר הטוב ביורוליג (7.1 למשחק), והשחקן שקטש הכי סומך עליו (כמיטב המסורת אוהדי מכבי גילו לאחרונה על סעיף יציאה שכנראה יסלול את דרכו החוצה). למרות עונה פחות יציבה שלו אין ספק שהוא צריך להישאר, כי מה האלטרנטיבה? על כל אלה מכבי צריכה להוסיף סנטר בכיר, רצוי עם אוריינטציה הגנתית שיכול לשחק מעל הטבעות, וקומבו-גארד מוביל במקום דאוטין, או רכז דומיננטי במקום לונדברג, אם יעזוב. כל זה עולה כסף, והרבה. השאלה אם יותר ממה שמכבי מוכנה או יכולה להוציא.
התרגלנו להיות רואי חשבון בכל דיון על הסגל העתידי בצהוב, ומכאן שלפני כל שחקן אחר, גם הדיון הזה צריך להיפתח בשאלת לוני ווקר. לפני כל החלטה על כל שחקן, מכבי צריכה להחליט מה היא עושה עם החוזה של ווקר שמוערך ב-2.2 מיליון דולר לעונה. אור שקדי פרסם כאן השבוע שווקר רוצה להישאר בקבוצה שלא בטוח רוצה או צריכה להמשיך איתו כסקורר המוביל שלה.
מערכת היחסים בין ווקר לקטש הייתה הציר העלילתי שסביבו סבבה רוב העונה. למרות שאין התאמה בין ההירו-בול של ווקר לסגנון של קטש, בצמתים המכריעים של העונה קטש הלך עם הכוכב שלו. זה לא עבד. לווקר אמנם הייתה תקופה טובה עם מכבי לפני הפציעה, אבל אחריה, ובלי לונדברג כשחקן שאיזן את הקבוצה סביב ווקר, שום דבר לא התחבר. כמו את העונה, לוני ווקר יעצב גם את הקיץ של מכבי. זו ההחלטה הראשונה והדחופה ביותר שהיא צריכה לקבל, וגם הכי קשה.
אבל תהיה ההחלטה אשר תהיה, התמונה הגדולה היא החשובה, והיא לא קשורה רק לווקר. כדי לחזור להיות רלוונטית, לתת למאמן שלה כלים אמיתיים להצליח ולקיים את החוזה הלא-כתוב מול האוהדים שמשלמים את המנויים הכי יקרים באירופה, מכבי תל אביב צריכה למצוא עוד כסף ולהכניס את היד עמוק יותר לכיס, לפעול בהתאם ולהיכנס לטופ 8 גם בטבלת התקציבים.
לומר "פיינל פור" זה קל. להשקיע כדי ליצור מחדש קשר עין עם המטרה הזו - זה המבחן האמיתי. שם מכבי תימדד כבר בשבועות הקרובים.