מקס שוייר הוגדר על ידי כתבי הספורט האוסטרים בשנות העשרים של המאה ה-20 כ"לב והנשמה" של הכח וינה, קבוצת הכדורגל הציונית. אף שחקן אחר לא שיחק תקופה כה ממושכת שוייר, שכונה מקסל, בהכח רמת גן. עבור המועדון היהודי הוא היה סמל אמיתי של מסירות, הגינות וג'נטלמניות. שוייר היה הקפטן האגדי של הכח. והוא היה ידוע באוסטריה כולה בזכות האיכויות שלו כמנהיג.
שוייר שיחק בהגנה והוגדר כמי שאחראי על התיאום ההגנתי העילאי של הכח מאז שהיתה בליגה החובבנית ב-1912, דרך זכייתה באליפות אוסטריה ב-1925 ועד 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה. שוייר רשם הופעה אחת בנבחרת אוסטריה אבל שיא הקריירה שלו היה כשהוביל את הכח וינה לניצחון הראשון וההיסטורי של קבוצה זרה על אדמת אנגליה - 0:5 על ווסטהאם ב-1923.
שוייר גם היה על הספינה שאיתה הכח יצאה למסע המשחקים המפורסם בארה"ב ב-1926 (ועד 1927). לצערו, הוא גם היה אחד מהשחקנים היחידים ששבו לקבוצה מארה"ב. שחקני הכח תמיד סבלו מאנטישמיות באוסטריה, בכל מגרש שהגיעו אליו. רובם הבינו לאן הרוחות נושבות וניצלו את המסע לארה"ב, והפופולריות העצומה שהם נהנו ממנה (נשברו שיאי צפייה ורכישת כרטיסים בכל מקום שהגיעו אליו) כדי לייצר לעצמם חיים אחרים במקום טוב יותר, פחות אנטישמי.
שוייר, כאמור, החליט להישאר באוסטריה ובהכח. הוא החליט להמשיך להילחם נגד האנטישמים בדרך היחידה שהוא מכיר: דרך הכדורגל. הוא היה נאמן לארגון וניסה להיאבק בשקיעת המועדון לבינוניות כחבר הנהלה.
ימים בודדים לפני האנשלוס, הוא אושר מחדש כמנהל מחלקת הכדורגל של המועדון. ואולם, הנאצים לא איפשרו לקבוצה להתקיים יותר וב-1938 שוייר נאלץ לברוח - בסיוע חברים לא יהודים, למארסיי, שם גם קיבל תפקיד בקבוצה המקומית בזכות חבריו להכח וינה לשעבר, ששיחקו במדי הצרפתים פרידריך דוננפלד ויוז'ף אייזנהופר. גם אדמונד וייסוקופף ("ויראג") היה שחקן הכח לשעבר ששיחק במארסיי והעריץ את שוייר.
ב-1940, כשהגרמנים כבשו גם את צרפת, שוייר תכנן בריחה לשווייץ הנייטרלית עם ויראג. "מקסל" לא רצה לעזוב בלי חברו הטוב וייסוקופף. הם קבעו מפגש בתחנת הרכבת במארסיי אבל למקום הופיעה קבוצה של 14 פליטים, שעוררו את תשומת הלב של הרשויות. מקסל נתפס על ידי כוחות וישי ונשלח למחנה המעבר דראנסי, מספר ק"מ מחוץ לפריז.
וייסוקופף , שקיבל אזרחות צרפתית ואף שיחק בנבחרת הטריקולור, מעולם לא ברח לשווייץ ולא ברור אם הגיע לתחנת הרכבת בסוף או שהגיע ואז ראה מה קורה וברח. מה שידוע זה שהוא נעלם לתקופה אבל נשאר בצרפת, שיחק בקבוצות אפילו במהלך המלחמה וסיים את הקריירה שלו במכבי פריז.
לפי הסיפורים - קשה לדעת את הפרטים המלאים - במחנה נפגש שוייר עם חלוץ שהכיר מהליגה האוסטרית, אלפרד פריץ דינמן - בנו של החזן הראשי של בית הכנסת שְמַלְצְהוֹף (Schmalzhof) בווינה, שכיכב במדי ראפיד המקומית ואף שיחק שלוש פעמים בנבחרת האוסטרית (וכבש פעמיים) לפני שפרש ועבד במפעל נייר.
קטע מתוך משחק ממסע המשחקים של הכח וינה בארה"ב בשנת 1926.
— מוזיאון הכח רמת גן (@hakoah1909) November 29, 2021
חלק משחקני הקבוצה החליטו להישאר בארה"ב בסיום המסע ולא לחזור בחזרה לאוסטריה, וחלקם היו מאלה שהקימו את מועדון הכח ניו יורק שלאחר כמה שנים ספורות זכה בגביע ארה"ב הפתוח בכדורגל. pic.twitter.com/meq3D6VgWg
לאחר פוגרמי נובמבר 1938 (ליל הבדולח בווינה) נשלח למספר חודשים לדכאו. משם גורש והגיע לניס. גם בצרפת, כאמור, הוא נרדף על היותו יהודי והתגלגל בין מחנות גירס וריווסאלט עד שהגיע לדראנסי ושם, ככל הנראה, פגש את שוייר. אמנם דינמן היה מבוגר משויר אבל סביר להניח שהשניים הכירו ולא קשה לדמיין איך קשקשו על התפתחות הכדורגל כפי שיהודים רבים עשו בבתי הקפה של ווינה ובודפשט לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20'. בכל זאת, שני כדורגלנים יהודים מווינה במחנה מעבר בצרפת. על מה ידברו אם לא על כדורגל?
היו אלפי עצורים במבני המגורים של המחנה ואין שום תיעוד, מן הסתם, של השניים משוחחים זה עם זה. אז אולי זו סתם מחשבה מנחמת שבימיהם האחרונים הם העלו זיכרונות ממשחקים בכדורגל המודרני והמתקדם ביותר בעולם בשנות העשרים - הכדורגל האוסטרי - וכך הצליחו להעביר את הזמן.
הנאצים, ימח שמם, לא רק רצחו שישה מיליון יהודים. הם גם חיסלו תרבות כדורגל יהודית מפוארת. ולצערנו הרבה מאותה תרבות לא מתועד כמו שצריך. מה שכן מתועד זה שהשניים - שוייר ודינמן - גורשו לאושוויץ ב-4 בנובמבר 1942, באותו משלוח, "שיירה 40", היו 998 אסירים. 639 מתוכם נשלחו לתאי הגזים מיד עם הגעתם. מתוך 361 האסירים שנבחרו לעבודות כפייה במחנה הריכוז, רק ארבעה נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945.
שוייר ודינמן לא היו ביניהם.