אין הרבה משחקים שהרגע הכי מעניין ומרגש בהם מגיע אחרי שריקת הסיום, אבל בשביל אוהדי הפועל פ"ת היה שווה לסבול אתמול 90 דקות משמימות בשביל התפרצות הרגשות שהם כל כך זכאים לה.
אוהדי הפועל ת"א אוהבים להגדיר את עצמם כ"סובלים", ויש להם לא מעט סיבות מוצדקות לכך. אבל עם כל הכבוד ל-13 השנים האחרונות שעברו על הקבוצה, זה אפילו לא מדגדג את סף הכאב של אלו ממלאבס, שעוד ב-2003 תלו שלט ענק "הפועל איוב" ביציעי איצטדיון האורווה המיתולוגי.
כי באמת, מי אלו טביב, רמון, כבירי והאחים ניסנוב לעומת מה שעבר על המלאבסים. מימי "החוג של גיא", כשמאיר שמיר השקיע בקבוצה כדי לספק פלטפורמה שלכאורה תיתן לבנו לשחק בליגת העל, דרך עסקנים שלקרוא להם מוזרים תהיה מחמאה, ועד אנשים על גבול הפלילים שעשו בקבוצה הנפלאה הזאת מעשים שדירדרו את אחת האימפריות של הכדורגל הישראלי על סף הליגה השלישית.
אבל זהו, אתמול זה נגמר. אחרי תהליך ארוך, קשה ולפעמים מייאש, הפועל פ"ת חזרה. ובגדול. היא אולי לא תשחזר את הימים הגדולים של שנות ה-60, וגם תתקשה להגיע לימים היפים של סוף הניינטיז ותחילת ה-2000 - לפני שהפכה לספקית השחקנים מספר אחת של מכבי חיפה הגדולה. קשה יהיה למצוא שוב ניר לוינים, ואליד באדירים, מוטי קקונים ומיכאל זנדברגים, אבל הם שוב פה. קבוצת פלייאוף עליון, הקבוצה הבכירה בעיר. על אפם וחמתם של הלוזונים.
או כמו שהגדירו את זה בסיום 700 המאושרים שזכו בכרטיס למשחק בהגרלה של חברי העמותה: "מי שלא קופץ, לוזון".
הפועל פ"ת הגיעה לאן שהגיעה עם אחד התקציבים הנמוכים בליגת העל בעיקר בזכות המאמן שלה, עומר פרץ. מספיק היה להסתכל עליו לאורך 90 הדקות כדי להבין איזו שליטה יש לו על הקבוצה הצנועה והנפלאה שבנה.
בעוד שיריבו, אליניב ברדה, לא מפסיק לצעוק לכיוון שחקניו ומסתובב כל רגע לכיוון הספסל שלו כדי להתייעץ עם עוזריו - פרץ עומד רגוע, עם ידיים מאחורי הגב. פעם בכמה דקות גם הוא מעיר משהו, אבל השקט הנפשי והפאסון הם פריבילגיה של מי שיודע שאם קשה באימונים אז קל בקרב. וכשהשחקנים שלך יודעים מה אתה מצפה מהם ומה הפועולות שהם צריכים לבצע - פשוט אין צורך לצעוק ולשדר לחץ.
הפועל ת"א היא סוג של נמסיס עבור פרץ. חמש פעמים הוא פגש אותם עד המשחק אמש (כולל בגביע הטוטו) - בשלושה משחקים הפסיד ובשניים השיג תיקו. וזאת למרות שבכל חמשת המשחקים הקבוצה שלו היתה עדיפה על זו של אליניב ברדה. אתמול זה נגמר. פרץ ידע שהוא זקוק לנקודה והגיע להשיג אותה. פחות לחץ גבוה, פחות הרפתקנות, אבל המון סדר, הנעת כדור חכמה ובעיקר משמעת.
שחר רוזן העלים לחלוטין את סתיו טוריאל, איתי רוטמן הוכיח שוב כי הוא האח הבכיר במשפחה - וזה עוד לפני שדיברנו על פליטי הפועל ת"א - עידן כהן, שביט מזל וגם ארי כהן (שעלה לקראת הסיום), שעשו לאקסית את החיים קשים.
נתון אחד למעשה מסכם את המשחק הזה: הפועל ת"א איימה על השער של פ"ת רק פעם אחת מתוך הרחבה לאורך כל 90 הדקות. פ"ת אותו הדבר. וזה מסמל את ההצלחה של פרץ, שבא להוציא את הנקודה הכה קריטית הזו - ושוב עמד במשימה.
המשחק אתמול הפגיש את שני ההפכים הכי גדולים בליגת העל: מצד אחד מאמן שהקבוצה שלו משחקת נפלא למרות תקציב מזערי מול מאמן שקיבל כל מה שיכול היה לבקש והכדורגל של הקבוצה שלו פשוט נורא.
הפועל ת"א אולי עושה עונה נפלאה מבחינת מיקום בטבלה, ניצחונת דרמטיים ושבירת תקרות זכוכית, אבל השאלה האם זה בזכות המאמן שלה או למרות המאמן שלה תיפתר כנראה רק בפלייאוף העליון. הכדורגל שהיא מציגה הוא בינוני במקרה הטוב.
כמי שלא החמיץ אפילו דקה אחת ממשחקי הפועל ת"א העונה, קשה לזכור משחק ממש טוב שלה. אולי חוץ מאשר ה-2:6 על אשדוד. אפילו ה-0:4 על הפועל פ"ת בסיבוב הראשון היה יותר מזל משכל, כשאורך דקות רבות פתח תקווה פשוט פירפרה את הפועל ורק סף שבירה נמוך וביש מזל איפשר לאדומים לצאת עם ניצחון מרשים.
גם אתמול נחשפו כל החוליים של הפועל הבנאלית של ברדה. תמיד אותו מערך, ללא כנף שמאל אמיתית (כשצ'יקו יוצא שמאלה וליידנר הופך לסוג של קיצוני), שוב ההתעקשות על דאפה הבוסרי (בשביל מה הבאתם את בואטנג?), שוב ההינעלות על לויזו הנפלא דווקא ב-10 כשהוא בורח תמיד ימינה ודורך לסתיו טוריאל על הרגליים, ושוב אותם חילופים לא ברורים שלא רק שלא משפרים את הקבוצה אלא הרבה פעמים אפילו פוגעים בה.
להפועל ת"א יש הגנה פיזית ומתואמת ובאופן כללי משחק הגנה מצוין. וזה למעשה מה ששם אותה איפה שהיא נמצאת היום. וכמובן המזל, שכמעט תמיד לצידה. תשאלו את מיגל סילבה, ניב אליאסי ואופק מליקה, שאכלו ממנה לקרדות (חלקם אפילו יותר מאחת) אחרי דקה ה-90. אתמול הוא לא היה לצידה, ולכן היא לא ניצחה.
אבל לא הכל שחור. בצד החיובי חייבים לציין את טל ארצ'ל, שנכנס נפלא לנעליו של אנדריאן קרייב (בדיוק כפי שמילא את מקומו של מאיימבו הפצוע), ומסתמן כעוד באנקר. רק לחשוב שבינואר, לפני הפציעה של מאיימבו, כמעט שלחו אותו לתפוס גלים אצל ולקאניס בברסביין או חור אחר באוסטרליה. יותר מזל משכל.
גם מור בוסקילה שעלה ל-15 הדקות האחרונות נראה כמו תוספת כוח. כל נגיעה שלו בכדור היתה עם קלאס, קידמה את הקבוצה וסיכנה את השער של עומר כץ, רק חבל שהוא עלה בפעימה האחרונה של החילופים בשעה ששנדה סילבה המוכשר והלא אפקטיבי הוא המחליף הראשון בכנף שמאל, שבה פתח בכלל עמרי אלטמן החלוץ.
הפלייאוף העליון יהיה כאמור המבחן של ברדה. האם הקבוצה שלו מסוגלת להמשיך את הריצה המטורפת שעשתה או שכאן זה ייעצר. אם בוולפסון ובמשפחת ספרא חושבים באמת רחוק וגבוה, יכול להיות שהפתרון שלהם לעלות מדרגה יכול להיות הבאת פרץ לעונה הבאה.
נכון, הפועל תל אביב היא לא פתח תקוה, ופרץ ייתקל באתגר הרבה יותר גדול - אבל מי שמבין כדורגל ראה אתמול ולאורך כל העונה איזו שליטה יש לו בקבוצה שלו ואיך שחקנים כמעט אנונימיים הפכו לקבוצה נהדרת.
השאלה אם לגיא פרימור יהיה את האומץ לעשות מהלך כזה למאמן שסך הכל מצליח, אבל שברור שתקרת הזכוכית שלו מוגבלת. ואם כן, כדאי שימהר, כי פתח תקוה סידרה לעצמה אתמול הכנסה של כמה מיליוני שקלים, והיא תעשה הכל כדי לנעול אצלה את המאמן הכי טוב בליגת העל.