הסיפור הספורטיבי של סם שמואל באלטר אינו שגרתי. הוא לא היה אחד מהכדורסלנים הטובים בעולם - אבל הוא היה מהכדורסלנים היהודים הטובים בעולם. לכן, הוא עלה ב-1936 על ספינה לגרמניה הנאצית והיה חבר בנבחרת שזכתה במדליה האולימפית הראשונה בכדורסל.
זה הסיפור על יהודי שלא חווה את השואה על בשרו, אבל הותיר חותם על המשחקים האולימפיים השערורייתיים ביותר, ולימד אותנו משהו על המאבק היהודי והדמוקרטי נגד הרוע האולטימטיבי של הפשיזם והגזענות.
צריך לזכור, ב-1936 רוב האנשים בעולם לא האמינו שהנאצים ישמידו שישה מיליון יהודים, והעריכו שהצבא הגרמני לא יכול לצאת שוב למלחמה נגד העולם כפי שעשה במלחמה הגדולה, שני עשורים קודם לכן. אבל היו לא מעט אנשים שהזהירו מפני הכוח הגרמני העולה והזהירו גם מפני הענקת לגיטימציה לממשל הגרמני עם הגעה לאולימפיאדה שאירח בברלין ב-1936.
כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933, הם מיהרו לחוקק חוקים כדי ליישם את החזון של אדולף היטלר שהוצג בספרו "מיין קאמפף". הם חוקקו יותר מ-400 חוקים נגד יהודים - ביניהם גם חוקים נגד ספורטאים יהודים והחברות שלהם במועדוני ספורט. רובם היו חוקים "כלכליים". רבים מהם נחקקו בפרלמנט "דמוקרטי" לחלוטין.
המשטר הנאצי העביר את חוקי נירנברג האנטישמיים בסתיו 1935. החוקים שללו מיהודי גרמניה את האזרחות, את ההזדמנויות לקבל חינוך ציבורי, ואת הגישה למקצועות רבים וגם למתקנים ציבוריים רבים. כמו כן, עסקים יהודיים הוחרמו, מה שאילץ עסקים רבים להיסגר, ויהודים לא יכלו לעסוק בעריכת דין, לעבוד בשירות הציבורי, לכתוב בעיתון גרמני, ללמד בבתי ספר תיכוניים או באוניברסיטאות, לכהן במשרה ציבורית או אפילו להצביע.
הקהילות היהודיות באירופה ובעיקר בארה"ב הביעו מחאה על החוקים והיחס הזה ליהודי גרמניה. בקהילות יהודיות רבות בארה"ב יצאו לרחובות כדי להביע את מחאתם נגד מה שמתרחש בגרמניה.
וסם באלטר, שחקן כדורסל לא מקצועי בן 27, אפילו לא 1.80 מטר, עמד בפני דילמה: לייצג את ארה"ב ואת יהדות ארה"ב באולימפיאדה של הנאצים על אדמת גרמניה או לוותר על המשחקים כמחאה על הגזענות והאנטישמיות של הממשל הגרמני?
העניין הוא, שהוא לא ידע על הדילמה הזאת עד שכבר הוזמן לנבחרת.
"לא אתיימר לומר שהייתי אחד משבעת שחקני הכדורסל הטובים באמריקה. אבל שיטת הבחירה באותה תקופה איכשהו הכניסה אותי לנבחרת", הסביר בתוכנית רדיו NPR לפני הרבה שנים (הוא מת ב-1998 בגיל 85). "הייתי שחקן לא גבוה, יותר חכם ממהיר, לא משהו מיוחד בכלל. אבל כתב אחד ניגש אליי ופנה רק אליי. לא הצלחתי להבין למה זה קרה. שיחקתי את כל המשחק אבל לא הייתי הכוכב הגדול. והוא שאל אותי אם אני מתכוון לנסוע לאולימפיאדה. צחקתי. אמרתי, "למה? ברור, למה לא?" והוא אמר, "טוב, אתה יודע שהיא נערכת בגרמניה של היטלר". שתיקה גדולה. ואז אמרתי 'פשוט מעולם לא הקדשתי לכך רגע של מחשבה'".
באלטר מיהר לבקש מהכתב למחוק את התגובה המזלזלת שלו ואז בילה שלושה חודשים בייסורים לגבי מה עליו לעשות. כיהודי, היו ארגונים רבים שהפצירו בו לנקוט עמדה נגד גרמניה של היטלר ולהחרים את המשחקים. הוא התייסר עם ההחלטה ובסוף הגיע בעצמו לתשובה שהוא חייב להיות שם. כאמריקאי, כיהודי וככדורסלן.
מי שכונה "פאטו" שיחק בדרום קליפורניה בקבוצה שמומנה על ידי אולפני יוניברסל. הם הגיעו לשלב המוקדמות האולימפי שבו משחק הגמר שוחק במדיסון סקוור גארדן. הקהל עמד על רגליו כשאולפני יוניברסל ניצחו את יריבתם הוותיקה, ה"אוילרס" ממקפרסון, קנזס. התוצאה הייתה 44-43. "אחרים אמרו לי שזה הכרחי לחלוטין שאשחק בנבחרת", סיפר. "הרווחתי את הכבוד הזה, ויותר חשוב מכך, איזה סוג של כלי תעמולה היה נוצר אם היינו משחקים בגרמניה ולא היו יהודים בנבחרת האמריקאית?" תהה.
נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, אייברי ברנדג', הבטיח לספורטאים שהמשחקים יהיו נקיים מתעמולה נאצית. ככל הנראה, זה נתן לבאלטר את הפתח לממש את ההזדמנות החד-פעמית שלו להיות ספורטאי אולימפי במצפון נקי.
עיתונים עם קריקטורות של יהודים בכל פינה
באלטר נולד בדטרויט, מישיגן, אבל משפחתו עברה לקליפורניה בגיל צעיר. הוא למד בתיכון לינקולן, ולאחר מכן בתיכון רוזוולט, שניהם בלוס אנג'לס. בשנות הקולג' שלו הוא למד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), שם שיחק כדורסל עבור קבוצת הברוינס ואף שימש כקפטן בשנת 1929. הוא גם שיחק, כאמור, בקבוצת כדורסל חובבנית שמומנה על ידי אולפני יוניברסל.
המצב הכלכלי בארה"ב באותה תקופה היה לא טוב. המשבר הכלכלי העצום מ-1929 הותיר את רוב האמריקאים במצב כלכלי רעוע. גם בגלל המצב הכלכלי, באלטר הרגיש שהוא חייב להיות בגרמניה.
ביולי 1936, באלטר עלה על ספינה עם יותר מ-330 ספורטאים אמריקאים בדרך לאירופה. "זו שנת 1936. ואני הייתי כבר שבע שנים אחרי הקולג'..." סיפר באלטר. "לימדתי בבית ספר חמש שנים, כלומר הייתה לי עבודה מהממשלה. אני חושב על כל הכסף שגויס כאן ב-1984 לספורטאים אולימפיים. לנו ב-1936 לא הייתה אגורה שחוקה. נאלצנו לשחק את דרכנו חזרה לניו יורק... כשהיינו צריכים לעזוב לגרמניה, היינו צריכים את הכסף שהשגנו ממשחקים כדי לעלות על הספינה".
"כאמור, אני עבדתי עבור ממשלת ארה"ב. ואני מוצא שזה מאוד אירוני, מה שאני מספר לכם עכשיו: הייתי במצב שבו יכולתי להיות הראשון ואולי היחיד שלא באמת יסבול מהיעדרות מעבודה חודשיים או שלושה", הסביר. "היית צריך להיעדר מהעבודה כדי להתאמן ולשחק בטורניר ולחכות שהספינה תחזור. נעדרנו לכמה חודשים. היה לי פחות מ-100 דולר בבנק. כמובן, לימדתי בבית ספר, אבל אני שונא להגיד לכם מה קיבלנו על הוראה בבית ספר באותם ימים. והיו לי אישה וילד קטן, בן שנה, שנשארו מאחור. לקחתי כסף מהבנק... השארתי פחות מ-50 דולר למשפחתי. קניתי כמה מארקים גרמנים. ירדתי לקנות כמה מארקים גרמניים עם מה שהיה לי, בערך 50 דולר או פחות. וככה זה היה כמעט עם כולם בקבוצה שלנו. לא היה לנו כסף בכלל. אף אחד לא סיפק כסף. נראה שלאף אחד בממשלת ארה"ב לא היה אכפת. והעבודה שלי הייתה בממשלת ארה"ב".
למרות הקשיים, למרות המחאות, למרות המצב הכלכלי הקשה ארה"ב, למרות חוסר העניין של ממשלת ארה"ב בכוח ההסברתי שיש בספורט - לגרמניה הנאצית יצאה ממנהטן המשלחת האולימפית הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז, כשבאלטר הוא אחד מהיהודים היחידים במשלחת.
לא עבר זמן רב על הספינה לפני ש"פאטו" אמר שהוא חושש שעשה טעות.
על הספינה לגרמניה שמע באלטר הערות אנטישמיות גלויות מבכיר הוועד האולימפי האמריקאי, אייברי ברנדג', ומאוחר יותר אמר שהערות אלו גרמו לו לפקפק אם עשה טעות כשהסכים להתחרות. כשהגיע לברלין הוא ממש הוכה בתדהמה ממספר החיילים הנאצים בתוך ומסביב לכפר האולימפי, ומחומרי התעמולה שהושארו במגורי הספורטאים, תזכורת מתמדת למשטר המארח את המשחקים. למרות ההבטחה שהיטלר לא ינצל את המשחקים לתעמולה נאצית, פאטו אמר שהוא נתקל מדי יום בתעמולה אנטישמית. "כשהגענו לגרמניה אפשר היה לקנות עיתונים עם קריקטורות של יהודים עם אף נשרי בכל פינה ברחוב", סיפר. "ראיתי את זה, אבל לא ראיתי את זה כדבר נורא כל כך כמו - ברור שכמו שזה הפך להיות מאוחר יותר".
באלטר, כאמור, לא נתן לאנטישמיות הבוטה והפומבית למנוע ממנו לייצג את ארה"ב ויהדות ארה"ב. הוא זכר את ההתרגשות הרבה כשפגש בברלין את אבי הכדורסל המודרני, ג'יימס נייסמית'. המורה לספורט שהמציא את הכדורסל התלונן בפניו שהגרמנים לא באמת מבינים כדורסל. "הם קבעו את כל התחרויות על מגרשי עפר פתוחים", התלונן נייסמית'. "אם כדררת, היה שפריץ והכדור צף לו", נזכר באלטר. ואכן, משחק הגמר - ארה"ב נגד קנדה - שוחק בסופת גשמים עזה ונגמר בתוצאה 8-19 לאמריקאים. באלטר עצמו לא שיחק בגמר נגד קנדה אבל שיחק בשני המשחקים שהובילו לגמר. מדליית הזהב שלו לא הוענקה לו על הפודיום בברלין; במקום זאת, היא נשלחה אליו בדואר חודשים מאוחר יותר ללוס אנג'לס.
למרות האנטישמיות שבה נתקל ואווירת התעמולה, באלטר תיאר מאוחר יותר את היותו חלק מאולימפיאדת 1936 כ"גולת הכותרת" וההישג המגדיר של חייו כספורטאי. הוא הגן על החלטתו לנסוע, באומרו שעבור ספורטאי, זכייתו במדליית זהב אולימפית זה מה שאנשים תמיד יזכרו. הוא לא חזר לארה"ב איש עשיר יותר או מוכר יותר - אבל גאה יותר ביהדותו ובהישגו הנדיר.
סוף טוב
עם זאת, בארה"ב לא מיהרו לחגוג את ההישגים הללו. "כשחזרנו הביתה מנצחים, זוכי מדליית הזהב, נאלצנו לעצור בניו יורק, בוושינגטון ובטולסה, אוקלהומה, ולשחק משחקים כדי להשיג דמי נסיעה ברכבת כדי להגיע הביתה", סיפר. "נתקענו. לא היה לנו בכלל כסף. היה לנו דולר בשבוע לכביסה כשהיינו שם בברלין. דולר אחד בשבוע. כמובן, הארוחות היו בחינם, אתם יודעים, בברלין, בכפר האולימפי. אבל, היינו תפרנים לחלוטין. באופן אישי, כמה מאיתנו יכלו לעמוד בזה. היו להם עבודות די טובות".
באלטר חזר לבסוף ללוס אנג'לס ובהמשך חייו הפך לאחד משדרני הספורט האהובים בהיסטוריה של לוס אנג'לס. הוא קריין את משחקי UCLA ברדיו בין השנים 1946 ל-1962 והיה חלוץ סיקור הפוטבול בטלוויזיה. הוא זכה להיכנס להיכלי תהילה, ביניהם היכל האתלטיקה ב-UCLA, היכל הספורט היהודי הבינלאומי והיכל שדרני דרום קליפורניה. כמו כן, באלטר היה השדרן של ה"לוס אנג'לס סטארס" מליגת ה-ABA לפני המיזוג בין ה-ABA ל-NBA. והוא הופיע במספר סרטים ותוכניות טלוויזיה, כשהוא תמיד מגלם תפקיד של קריין רדיו או שדרן ספורט.
ועדיין, ובדיוק כפי שאמר בעצמו, באלטר זכור בעיקר כחבר בנבחרת הכדורסל הראשונה של ארה"ב שזכתה בטורניר הכדורסל האולימפי. 90 שנה אחרי אולימפיאדת ברלין, הוא גם זכור כאחד מהספורטאים היהודים הבודדים שהתחרו והצליחו במשחקים הנאצים.
באלטר היה אחד משבעה ספורטאים יהודים-אמריקאים שהתחרו בברלין והיחיד שזכה במדליה. אירווינג מארצקי השתתף בגמר הכדורסל מטעם קנדה, וביחד עם באלטר היה אחד מתוך תשעה ספורטאים יהודים שזכו במדליה בסך הכול. בין אלה היה גם גון קארוי קרפטי, שגם בזכות המדליה שזכה בה נהנה ממעמד מיוחד בהונגריה וככל הנראה בזכות זה ניצל; מיקלוש שרקן, שחקן כדורמים מצטיין שגם כן שרד את השואה; ויקטור קליש, שרץ מטעם אוסטריה וזכה במדליית כסף בריצת 10,000 מטר והצליח לשרוד; ואנדרה קאבוש, אחד מהסייפים המפורסמים בהיסטוריה, שנלקח לעבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי, ובהמשך חזר לבודפשט ופעל במחתרת האנטי-נאצית עד למותו ב-1944 בנסיבות לא ברורות.
הסיפור על באלטר, כמובן כמו הסיפור של כל הקהילה היהודית האמריקאית בזמן השואה, לא מסתיים עם טרגדיה נוראית כמו שקרה להרבה מהספורטאים היהודים באירופה של שנות ה-20 וה-30. ההיפך: הוא מסתיים בהפיכה לגיבור ספורטיבי מקומי במדינה דמוקרטית שכמעט ולא ייחסה חשיבות למוצאו היהודי. בניגוד לרבים כל כך, זה סיפור עם סוף טוב.