בדרך כלל קשה לומר על מי שהבקיעה שלושה שערים ועלתה לגמר גביע המדינה שהיא שיחקה מתחת לכל ביקורת. אבל זהו סיפור ניצחונה של הפועל באר שבע, אמש (יחמישי) בתוצאה 2:3 על בני-יהודה.
כבר בדקה ה- 12 הובילה הפועל ביתרון 0:2, משעריהם של ג'ייבון איסט ורועי לוי. דקות אחדות לאחר מכן היא נחלשה מאד ונראתה כמי שהלכה לאיבוד וטעתה בדרך, כביכול ללא שום סיבה הגיונית. יתכן מאד שהייתה משוכנעת בניצחונה ואולי אף המעיטה מיכולתה של בני יהודה לחזור מפיגור בן שני שערים. איני יכול לתאר זאת חלילה כזילזול ביריבה, אבל ביטחון מופרז ודאי היה שם. אלא שבמחצית השנייה עברה מרבית היוזמה לרגליה של קבוצת הליגה הלאומית, והתקפותיה העמיד פעם אחר פעם את הגנת באר-שבע בסכנה ממשית. ההתקפות הזכירו לנו שזו אותה קבוצה שהדיחה בשלב רבע הגמר את קבוצת בית"ר ירושלים בטדי.
עד לדקותיו האחרונות של המשחק חסרה בני-יהודה את האמונה שביכולתה להשוות, הגם שמולה ניצבה הפעם הגנה ברמה של ליגה ג'. פשוט לא יאמן עד כמה היא הייתה חדירה. ואמנם על סף הסיום פרצו אותה פעמיים נועם גיסין ואדר רטנר, הישוו בצדק ל- 2:2 וכפו הארכה. הדרמה הסתיימה בדקה ה- 100, כאשר הבאר-שבעי גיא מזרחי העניק בכל זאת לקבוצתו את שער הניצחון.
לא ספרתי את כל המסירות ריקות התוכן שניהלו במשחק כדורגלני הפועל, לרוחב ולאחור. אפילו שחקן הנבחרת, אליאל פרץ, היה אחד מהם ששכח למסור כדורי עומק. נוספו לכך איבודי כדור של הפועל, שאיפשרו לבני-יהודה לתקוף וליזום. מעבר לכך לא פעם ולא פעמיים סיכנה עצמה באר-שבע במסירות ברחבת 16 המטרים שלה, והרושם שהותירה היה שכלל אינה מודעת לסכנה הגדולה האורבת לשערה.
השער הראשון שספגה הפועל נוצר מהתקפת יחיד של נועם גיסין. הוא חלף בקלות על פני שני שחקני הגנה וסיים מקרוב בבעיטה לרשת. הייתה זו הוכחה נוספת לכך שבאר-שבע לא תיפקדה. ביום ראשון היא תשחק בליגה מול מכבי תל-אביב, ואם לא תתעורר, יתכן שאפילו תובס.
בני-יהודה תל-אביב ראויה למחמאות על כך שלא הרימה ידיים ושעשתה כל מאמץ כדי להתגבר על הפיגור ההתחלתי. כך חייבת לנהוג כל קבוצה, ועובדה שכבשה צמד וגררה את ההכרעה להארכה בת 30 דקות.
השיוויון הזה נסך בה תקווה לסיים את המיפגש עם כרטיס לגמר הגביע. הגם שלא זכתה בו, ראויה בני-יהודה לכך שנכבד את המאמץ והשאפתנות שהשקיעה מול מובילת טבלת ליגת העל. אני יודע שבכדורגל אין דבר כזה "הפסד בכבוד", אך בהפסדה בתוצאה 3:2, היא כן ירדה מהמגרש בראש מורם, כמי שנתנה מעצמה את המקסימום.