40 יום ו-40 לילה בדיוק עברו מאז השמינייה שכבשה בית"ר מול נתניה. בדיוק כמספר הימים שמשה היה על ההר, וגם אנחנו, עלינו על הר גבוה במיוחד. ביום בהיר אפשר לראות נצנוץ צלחת, רק כדי לרדת ולרצות לנתץ כמה לוחות מרוב עצבים כבר בפתיחת המשחק הבא.
עקרונית, אני בעד שיחזור הכדורגל, בתקופה כזאת כל אסקפיזם הוא גם קצת דיני נפשות. אבל האירוע, כך ברור לי, הוא אנוכי לחלוטין: טוב לי, נעים לי, אני מנצח, תשחקו. לא טוב לי, לא נעים לי, אני לא מנצח, אל תשחקו. אחרי 70 דקות - חבל שחזרו לשחק, וממילא אני לא מבין איך אפשר לשחק תחת אזעקות בלתי פוסקות. רק בדקה ה-91, הבנתי.
אני זוכר היטב איך נראה כדורגל בלי קהל. בימי הקורונה המדכדכים, עת השמש שקעה על קדנציה נוספת של רוני לוי בבירה, התפתלתי על הספה בבית, בוהה באנשים האלה רצים בלי טעם, בלי עניין, אולי זו בכלל עבודה מועדפת.
קצת חטפנו, מעט מאוד החטפנו אבל לא ברור למה הכדורגל הוסיף על הדכדוך, והמטרות ממילא היו עמומות. כדורגל בלי קהל, כאמור, הוא אירוע אנוכי לחלוטין. ולאנוכי לא היה ממש צורך באירוע המשמים הזה שאין בו שמץ אסקפיזם.
עכשיו, יש.
והנה יש עולם בחוץ, ויש אמיתות שלא השתנו. גם אחרי חודש וחצי של ניתוק אגרסיבי - לא חשבתי על ירדן שועה בזמן שנמלטתי מטילים בליסטיים, גם לא אתם. הבטחתי לעצמי לא לכעוס על שחקנים, גם לא על מאמנים, מי יודע איפה הראש שלהם עכשיו, למה אפשר לצפות מאנשים שמחפשים תדיר מקלט.
אבל על אמיתות על-זמניות, מבאסות, אמיתות ברזל, אני מרשה לעצמי לכעוס ממש כמו פעם; ואם השוער שלי עולה לי בשערים, כמו יותר מדי פעמים העונה הזאת, בפיגור מוקדם - על זה מותר לי לכעוס.
סילבה הוא הבמאי של המירוץ לצלחת של בית"ר העונה. במאי קשוח מאוד - הוא קובע את גובה הבור שבית"ר צריכה להיחלץ ממנו במהלך המשחק, בור במטר שער אחד, שני שערים, לפעמים חיסרון שחקן.
ובית"ר מגייסת מחלצים מוכשרים, שועה התחנך ב-669, אצילי טיפס פעם עם שמלא, זיו בין שימול משתבץ בתפקיד מוצא אחרון - מניחים עוד רגל על גומחא זמנית בחול, נועצים עוד ציפורן, בנחישות, עד שנחלצים מהבור או שלא כל כך. ירדן כהן הנהדר מושך עם כתפיים פלדה מלמעלה. לא היה הרבה במשחק הזה מעבר לנחישות הזאת, ומעבר לכתפיים מפלדה.
והנה יש עולם בחוץ, וכאמור יש אמיתות שלא השתנו. בית"ר מנצחת שוב בדקה ה-90 ועוד קצת, כמו מול סכנין, כמו בסמי עופר, כמו במושבה, כמו הרבה יותר מדי פעמים העונה. גם באסקפיזם, שזה דיני נפשות, אפשר להרגיש יותר מדי את הלב. יצחקי הרהיב עוז לעלות בלי אצילי, לטובת השיטה החדשה של שלושה בלמים, אבל ברק למד שוב ששכר הלימוד הוא גבוה, במיוחד כשיש לו שחקנים שהם מעל כל שיטה.
עם אצילי זה נראה אחרת, הוא גם כבש; ושועה בישל גול וגם פנדל אחד, יחד עם אינו וגדראני הם הרביעייה שמעל לכל תחבולה. ברזל, הם ואז כולם. ומתתקבל פתאום איתות מטרנר, כמו מכת חשמל לעונה שנראתה לרגע אבודה.באר שבע כבר הייתה בפלוס שבע, ואז אנחנו בפלוס שלוש, ואז הם בפלוס שש והפער עכשיו הוא משחק אחד, ויהודה לוי מחכה בקו הסיום שמי יודע איפה הלוקיישן שלו בכלל.
נקודת התורפה של באר שבע במאבק הזה היא שהם לא מסוגלים באמת לספור אותנו. את מכבי, העשירה, הגדולה, שכבר לקחה להם אליפויות, בטח שכן, אבל אלה? כבר חצי דור שכל פעם שהם פוגשים אותנו על המגרש וזה משנה משהו, הם מטאטאים אותנו, כולל פעמיים העונה. לאלה נפסיד אליפות? בפעם האחרונה שעשינו קולות בכיוון, הם באו לטדי ונתנו לנו 4 במשחק העונה.
הם מסתכלים אחורה, אמנם רק 2, אבל 2 מבית"ר זה כמו תריסר ממכבי בשביל באר שבע; הם יכולים להיות מדוגדגים אבל לא מאוימים באמת. בית"ר תצטרך להוכיח לבאר שבע שהיא טועה פטאלית בשתי ההזדמנויות שיהיו לה, פנים מול פנים, ממש בקרוב. בלי לנצח אותם, זה פשוט לא יקרה. זה לא עניין קארמטי, זה עניין מתמטי.
אבל לחלום, מותר. עוד חלום אחד בלילה, בשוך הסיוטים - גן סאקר במאי. גם במקום שחונק חלומות בחמצן כמו זה שאנחנו חיים בו, על זה אפשר לחלום. שנהיה שם יחד, ונשמח אחרי שבכינו המון, וכל האירוע החסר תוחלת לפרקים, שהקיום שלו בלי קהל מוטל כולו בספק, ייחגג במלואו בסימן קריאה.
בתקופה שבה כל יום נראה בדיוק כמו קודמו, יש יום אחד שייראה אחרת: לנו או להם. תנו לנו לדהור לשם, ורק אל תעצרו אותנו שוב.