בעידן הקורונה חווינו באיצטדיונים את המשחקים ללא קהל והחשש מהידבקות במחלה. בקדנציה הנוכחית אנחנו ללא קהל עקב מלחמה וטילים שמשוגרים לישראל - כל תקופה וה"חוויות" שלה.
עירוני טבריה נתקלה בהתרעה בדרך לטדי, התלבטה אם לתת לאוטובוס להמשיך לנסוע לאיצטדיון או לעצור בצד. הפור נפל על עצירה בצד ויציאה להתמגן. כשהגיעו לאיצטדיון פגשו את אנשי בית"ר שיצאו מהמרחב המוגן - השפיות של העידן הנוכחי בישראל.
כשאין קהל, מוזר לראות את בית"ר סופגת או מבקיעה. העצבים וההאשמות בשערי חובה לצד הטירוף כשהיא מבקיעה, בית"ר ללא הקהל זה מוצר אחר לגמרי, הישרדות זמנית עד שהמוצר האמיתי יחזור.
במחצית הראשונה הכל הלך על פי התכנית של טבריה, ברק יצחקי היה עצבני על השופט והקוון כאשר זעק לעברם: "אתם מקבלים החלטות לפי הצעקות שלהם?" ו"היית עם הגב לאירוע, איך שרקת?".
באיצטדיון היו כמה עשרות אנשי בית"ר, כולם היו תמימי דעים כבר מהדקה ה-20 שחייבים את עומר אצילי על המגרש. בעיקר בזה הסתכמה שיחת היציע של הקומץ שהבין שהמשחק בדרך לברוח.
אלירן חודדה לא הצליח להשפיע בחצי השני, אט אט שחקניו התעייפו והצעקות שלו לא עזרו. לקראת הדקה ה-60 בית"ר זכתה בקרן, חודדה צעק לבילנקי "מורוזוב, מורוזוב" רק שמורוזוב הוחלף במחצית, כשחודדה הבין הוא ירד מהרעיון.
כשלוח התוצאות הראה 2:2 בדקה ה-88, ולאחר שחואסנד גונזלס החמיץ בנגיחה מקרוב, הספסל של בית"ר קפץ יותר מאשר בגולים, ופתאום כשירדן כהן כבש בתוספת הזמן זה הרגיש קצת כמו הכדורגל שלנו. מעט אנשים אמנם, אבל טירוף של שמחה, של מהפך, של דרמה - הסיבות שגורמות לנו לאהוב את המשחק הזה. רק נקווה שנחווה את ההכרעות של העונה הזאת עם קהל ובאווירה אחרת.