עמיתי למערכת וואלה, יניב טוכמן, תיאר בכתבה מפורטת את המאמצים הכבירים של יו"ר מנהלת הליגה ארז כלפון להחזיר את הכדורגל שלנו לחיים. כלפון עושה את העבודה שלו - ועושה אותה היטב מול מציאות פסיכית ובירוקרטיה מסובכת. אי אפשר לקחת ממנו את כישורי הניהול או את הקשרים שצבר במסדרונות הפוליטיקה הישראלית - דבר שבוודאי עוזר לו בפגישות עם השר מיקי זוהר.
אבל רגע לפני שאנחנו גוזרים את הסרטים ורצים לחגוג את "חזרת הליגה", צריך להניח את הדברים על השולחן ולהכניס אותם לפרופורציות. מבחינת השכל הישר, הליגה הישראלית נגמרה עם האזעקה הראשונה ב-28 בפברואר. אם חייבים להכריז על אלופה מטעמים טכניים, אז אפשר לתת את הצלחת למי שהובילה את הטבלה - הפועל באר שבע. אלופה ראויה בהחלט למיני-עונה ששוחקה פה השנה. כל "ליגה" שתחודש מעכשיו, תהיה חטא לאמת הספורטיבית. או במילים אחרות: ההחלטה להחזיר את הכדורגל הישראלי בזמן מלחמה מול איראן מונעת ממניע אחד בלבד - כסף.
ברמה הספורטיבית הטהורה, אין למוצר שמנסים לדחוף לנו עכשיו שום ערך. כדורגל בלי קהל הוא במקרה הטוב משחק אימון מצולם. כבר חווינו את זה בקורונה. קשה להאמין שמישהו התגעגע לזה. תוסיפו לזה את השחקנים הזרים שרק מחפשים את הטיסה הראשונה החוצה מכאן (ומי לעזאזל יכול להאשים אותם?), ותקבלו קבוצות מפורקות שמשחקות עם סגלים מחוררים שמפוזרים ברחבי העולם.
ומה לגבי השחקנים שכן פה? הזרים שנתקעו פה מטעמים טכניים או הישראלים שמגדלים פה ילדים שמשחקים רובלוקס עד שלוש לפנות בוקר? אחרי שבועות של חוסר ודאות ואימונים חלקיים במקרה הטוב, הולכים לזרוק אותם עכשיו למטחנה של שלושה משחקים בשמונה ימים. זה קשה כשחקנים נמצאים בכושר שיא - וזה מתכון לאסון עם שחקנים שלא נמצאים בכושר משחק ונמצאים בסיטואציה של חיים בלתי ספורטיביים עם ריצה למקלט כמה פעמים לפנות בוקר. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה רולטת פציעות אכזרית.
ובכלל, איך אפשר בכלל להוציא מהפה את המילה "ספורטיביות" כשיש בליגה קבוצה כמו עירוני קרית שמונה? קבוצה שמייצגת עיר שקורסת לתוך עצמה. רק השבוע, במונולוג קורע לב, שאל ראש העיר אביחי שטרן איך מצפים מקשיש בן 80 בקומה שלישית להגיע למקלט באפס שניות, וסיכם בתחושה הכואבת שמדינת ישראל פשוט נלחמת בו. באותה נשימה הוא גם חשף נתון מחריד שלפיו 28% מהילדים בעיר עד כיתה ח' מתקשים בקרוא וכתוב בגלל המצב. הקבוצה ממילא לא אירחה בעיר עוד מתחילת העונה, אבל כרגע השחקנים חיים כפליטים במלון בנתניה ונודדים לאימונים בשפיים, כשארבעה מהזרים שלהם מסרבים בכלל לחזור לישראל בגלל המלחמה. העיקר שהליגה תחזור.
אבל הפרט המדהים באמת בכתבה של טוכמן נוגע בעניין ההנחיה לקבוצות בזמן שמתקבלת התרעה על ירי טילים לעבר ישראל. אלוהי הפרטים הקטנים קבעו (נכון לכרגע) כי ההנחיה היא לא לעצור משחק כשמתקבלת התרעה מוקדמת, אלא לחכות שתישמע האזעקה עצמה. למה? כי המנהלת חוששת שהפסקות ארוכות מדי יהרסו את הרצף. ספורטיבית - יש בזה היגיון. מציאותית - וואט דה פאק? אנשים יראו בטלוויזיה משחק כדורגל וילכו לחפש מחסה מטילים בזמן שהספורטאים ימשיכו לרוץ אחרי כדור? איפה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כשצריך להסביר את האבסורד?
תעצרו רגע לחשוב על הסיטואציה הפסיכית הזו. כל המדינה מקבלת פוש לטלפון על שיגור. הספסלים יודעים, צוות השידור יודע, אבל 22 שחקנים וצוות השיפוט צריכים להמשיך לשחק עד שתהיה סירנה. ומה אם בדיוק יש מתפרצת של ארבעה על שניים? השופט עוצר אותם מול השוער כי הטלפון של הקוון רטט? ומה אם שחקן עומד לבעוט פנדל? מחכים לראות אם הכדור נכנס ואז רצים לממ"ד? ההנחיה הזו כל כך מעוותת שהיא חושפת את הבלוף כולו: במקום שחיי אדם וביטחון יהיו מעל הכל, המשחק הפך להיות מעל ההיגיון. אמרתי משחק? התכוונתי לכסף.
ובזמן שאנחנו מתעסקים בלהנשים ליגת כדורגל גוססת, בואו נסתכל רגע על העולם האמיתי שבחוץ. הנתונים מהשבועות האחרונים מראים שאחד מכל ארבעה עסקים בישראל נמצא כרגע בסכנת סגירה זמנית או פועל במתכונת מינימלית. עסקים קטנים קורסים פה על ימין ועל שמאל כי אין להם גב כלכלי להישען עליו. תוסיפו לזה את הילדים שלנו, שכבר שש שנים - ממגפת הקורונה, דרך השבעה באוקטובר ועד למלחמה הנוכחית - לא הולכים לבית ספר באופן רציף בפעם המי-יודע-כמה. שלא לדבר על המצב המנטלי והבריאותי של כולנו, שנמצא בשפל מוחלט.
במצב כזה, ספורט יכול להיות אסקפיזם נהדר, אבל אי אפשר לעשות אותו בכוח. עם כל הכבוד למיטש גולדהאר, יענקל'ה שחר ואלונה ברקת - הם לא בדיוק הראשונים שאמורים לקבל תמיכה כלכלית מהמדינה. יש פה אנשים שצריך לעצור ולעזור להם לשמור על הראש מעל המים, ולהם אין איזה ארז כלפון שיילחם בשבילם כמו בולדוזר ויפתח להם דלתות באוצר. אפשר וצריך להבין את הרצון להציל את המועדונים מקריסה, אבל אל תמכרו לנו שזה "ניצחון הרוח" ואל תחפשו פה תחרות ספורטיבית. לפעמים ההחלטה האמיצה והנכונה באמת היא פשוט להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד - הליגה יכולה לחכות לימים שפויים יותר. וחכו, עוד לא דיברתי על המוטציה המכונה "הכדורסל הישראלי".