נבחרת איטליה, שלא העפילה לשני המונדיאלים האחרונים ולא ניצחה בשלב הנוק-אאוט של הטורניר מאז זכייתה ב-2006 (!), תנסה בפגרת הנבחרות שמתחילה היום (חמישי, 21:45, ספורט2) להקל קצת על הכאב שיש לה מההיעדרות הממושכת מהבמה הכי גדולה של הכדורגל העולמי.
ואולם, גם אם תצליח להעפיל - הבעיה של הכדורגל האיטלקי, שבאה לידי ביטוי גם בטורנירים של אופ"א, לא הולכת להיפטר בקרוב, וזה מאחר שבבסיס הבעיה של הכדורגל האיטלקי ניצבת בעיה גדולה בהרבה ממודל ניהול כדורגל או החלטות מקצועיות של עסקני ספורט. הבעיה של הכדורגל האיטלקי היא הבעיה של איטליה כולה: הדמוגרפיה של איטליה.
איטליה מזדקנת בקצב שאין לו אח ורע במערב אירופה. שיעור הפריון באיטליה עומד על 1.18 ו-370,000 לידות בלבד וכיום רבע מהאוכלוסייה האיטלקית מעל גיל 65. רק 12% מאוכלוסיית איטליה הם ילדים.
בהרבה מאוד מובנים בגלל שאחוז קטן כל כך מהאיטלקים הם צעירים - כל דבר באיטליה שתלוי בפיתוח, פתיחות לרעיונות, דינמיות, יצירתיות - תקוע. זה נכון לתעשיית הרכב האיטלקית, שפעם היתה מפוארת, סגנונית ופורצת דרך וכיום אפורה ותקועה; זה נכון לתעשיית האופנה השמרנית של איטליה שכבר לא יכולה להתחרות עם המוצרים הזולים מסין; זה נכון לתעשיית ההיי-טק האיטלקית החלשה וזה נכון גם לכדורגל.
המצב הזה מחריף בגלל בריחת המוחות הצעירים. קרוב ל-200,000 צעירים עזבו את איטליה בשנת 2024, המספר הגבוה ביותר מזה דור. המדינה איבדה כמעט 100 אלף בוגרי אוניברסיטה ובין העוזבים נמצאים אנליסטים, מדענים, מעצבים ומהנדסים. ושוב, זה נכון גם לכדורגל האיטלקי שמאבד אנשי מקצוע צעירים - מאמנים, מדעני ספורט, מאמני כושר, אנליסטים, פיזיותרפיסטים ועוד.
אין אומה בעלת פרופיל דמוגרפי כמו של איטליה, שיכולה לתחזק צינור כישרונות צעירים שחייבים היום כדי להצליח ברמה הגבוהה ביותר. כאמור, זה נכון לכלכלה של אותה מדינה וזה נכון לכדורגל. גופי הספורט של איטליה לא עברו מודרניזציה בקצב של מתחריהם וכמובן שגם בכדורגל הבעיות המבניות של התאחדות הכדורגל האיטלקית (FIGC) ברורות כבר יותר מ-20 שנה.
באופן כללי ובהשוואה למדינות אירופאיות אחרות, האקדמיות מיושנות, תרבות האימון - שפעם היתה מספר 1 בעולם - נחלשה באופן דרמטי והחידוש של מדעי הספורט ותשתיות הספורט לא התרחש בקצב שהוא קורה בעולם. כמו כן, חסמים בירוקרטיים הופכים כל בנייה או שיפוץ של מגרשים ואצטדיונים לקשים יותר מאשר כמעט בכל עיר אירופית מרכזית אחרת; השחיתות המקומית - בפוליטיקה ובכדורגל - מונעת רפורמות מקיפות והכרחיות ולכן הכדורגל האיטלקי פשוט נראה עבש.
בסיס הידע הטקטי של איטליה נותר איתן אך המשחק השתנה לחלוטין. כדורגל עילית מוגדר כיום על ידי מעברים, מהירות, לחץ וגמישות אתלטית - איכויות הנובעות ממערכות אימון, צוותי מדע, תשתיות כושר ותרבות נוער שנבנו לקצב המודרני (הנתונים מלמדים שהקבוצות האיטלקיות בתחתית מדדי הריצה והדינמיות) ואנשי כדורגל זרים ומקומיים מעירים על כך כל הזמן.
קלאודיו מרקיזיו, קשרה לשעבר של יובנטוס ונבחרת איטליה, מתח ביקורת חריפה על המחסור "המבהיל באמת" בפיתוח שחקנים איטלקים צעירים במועדוני הסריה A. בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" לפני מספר חודשים אמר מרקיזיו: "כיום אני מנהל סוכנות שחקנים, והנתונים שיש לנו על שיתוף שחקנים איטלקים הם מבהילים באמת. לפני שנתיים או שלוש, בליגת ה'פרימוורה' (ליגת הנוער האיטלקית) זכתה קבוצה שלא היה לה אף שחקן איטלקי אחד על המגרש. ורק 2% מאותם צעירים שאינם אירופאים המשיכו לקריירה מקצוענית".
"החוקים מאפשרים לשחקנים זרים להגיע אחרי גיל 16. מנקודת הזמן הזו ואילך, רואים מעט מאוד שחקנים איטלקים או אפילו אירופאים בקבוצות הנוער" הוסיף מרקיזיו והציע "להגן על השחקנים האיטלקים ולמנוע ניצול כלכלי משמעותי של בני נוער מאזורים עניים בעולם".
מרקיזיו הציע "לקבוע חוק שקבוצות נוער יוכלו לשתף לכל היותר שלושה שחקנים שאינם מהאיחוד האירופי - מספר שיכול לעלות אולי לשישה או שמונה בקבוצות הבוגרות". העניין הוא שזו שוב הצעה שמתבססת על תפיסות מיושנות. הבעיות בכדורגל האיטלקי לא מתחילות באקדמיה. הן נובעות מבעיות בשורשים של המשחק.
"ילדים כבר לא משחקים כדורגל ברחוב" ביכה מאמן נבחרת איטליה, ג'נארו גאטוזו (שזה שהוא המאמן של האזורי זה גם תסמין לבעיה בכדורגל האיטלקי, אגב). "בית ספר ההיסטורי של הכדורגל האיטלקי - הסמטאות והמגרשים המאולתרים שבהם צמחו שחקנים עם אופי וטכניקה אישית - נעלם, ובמקומו לא קמו אקדמיות מודרניות שיודעות לשחזר את היצירתיות הזו בתוך מסגרת מקצועית".
זו בהחלט הבעיה המשמעותית ביותר - אבל לא רק באיטליה. גם ברחבי אירופה ילדים משחקים פחות כדורגל ב"רחוב". העניין הוא שבאקדמיות ברחבי אירופה יש אימוץ שיטות חדשות על ידי מאמנים ומנהלים צעירים, שעובדים עם הרבה יותר ילדים מאשר מקביליהם באיטליה.
לפי נמנייה מאטיץ', ששיחק שנים בפורטוגל ואנגליה וכיום מזדקן בסרייה A, "הכדורגל האיטלקי תקוע בשנות ה-90'". לפי הסרבי: "הבעיה הראשונה נוגעת לאקדמיות. ראיתי את זה עם הבן שלי: אקדמיות הנוער באנגליה ובצרפת הרבה יותר מתקדמות. שם מלמדים אותך לכדרר, מפתחים טכניקה ומעודדים אותך ליהנות תוך כדי חיפוש הפתרונות הנכונים".
מאטיץ' הוסיף בראיון לגזטה דלו ספורט: "בעיה נוספת היא הטקטיקה, שהיא אמנם חשובה אך סובלת מיותר מדי מגבלות. באיטליה, קבוצות רבות משחקות עם הגנה של שלושה שחקנים ולא תוקפות הרבה. אנשים אומרים שאין עצימות, אבל איך יכולה להיות עצימות אם אתה מתמקד בעיקר בהגנה בחצי המגרש שלך? אנחנו זקוקים לפרויקט חדשני, אחרת המצב יהיה גרוע עוד יותר בעוד כמה שנים. חבל לי, כי אני חלק מהכדורגל האיטלקי עכשיו והייתי רוצה לראות אותו ברמה אחרת".
כאמור, הבעיה רחבה הרבה יותר מכדורגל. היא בעיה דמוגרפית.