אחרי ההפסד 2:0 למנצ'סטר סיטי בגמר גביע הליגה, ארסנל של מיקל ארטטה ספגה את כל הביקורות שהיא רגילה לספוג בגלל הכדורגל שהיא מציגה העונה.
אמרו שארסנל "החנתה את האוטובוס", הראתה "אפס יצירתיות" ו"התבטלה מול מנצ'סטר סיטי" ויש בביקורות הללו הרבה אמת כמובן. ארסנל לא שיחקה טוב במשחק בו היתה יכולה לזכות בתואר ראשון מאז 2020. עם זאת, ארסנל - עם כדורגל הגנתי - עוד יכולה לזכות באליפות, בגביע ובליגת האלופות.
העניין הוא שבאנגליה מאוד סקפטיים לגבי היכולת של הקבוצה של מיקל ארטטה לייצר כדורגל טוב מספיק כדי שיאפשר לה לזכות בטרבל או אפילו רק באליפות. ומשחק הגמר הגרוע שלה נגד מנצ'סטר סיטי הוא "הוכחה" לכך.
אבל קבלו פרספקטיבה קצת אחרת על ארסנל בעונת 2025/26. מי שאחראי על איך שארסנל משחקת כדורגל העונה זה הכדורגל באנגליה ורשויות הכדורגל באנגליה.
הסבר: בשנים האחרונות מיקל ארטטה האשים את ההתאחדות לכדורגל האנגלי ואיגוד השופטים האנגלי בחוסר אחידות בקשר לאכיפת החוקים, בעיקר במצבים נייחים. העונה החליט להפסיק להתלונן ופשוט להכות חזרה.
צריך לחזור לסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כדי להבין כמה השינוי הזה בתפיסה של ארסנל הוא משמעותי במה שאנחנו רואים מהקבוצה של ארטטה מדי שבוע. מהאליפות שלה ב-2003/04 עד בעצם העונה הנוכחית - ארסנל סבלה מ"ביריונות" שנבעה מהתפיסה שמדובר בקבוצה רכה שצריך "להיכנס" בשחקנים שלה כדי לערער אותם ולמנוע מהם לשחק את הכדורגל השוטף והיפה שאיפיין אותם תחת ארסן ונגר.
במובנים רבים זה היה נכון וזה עודד את שחקני קבוצות הפרמיירליג הפחות מוכשרים להיות אלימים עם ארסנל.
שחקנים של ארסנל כגון אדוארדו, אבו דיאבי, ג'ק ווילשר וארון ראמזי סבלו מכניסות פרועות של היריבים שהובילו לשבירת רגליים וקרסוליים - ששינו את הקריירות שלהם. והממסד של הכדורגל האנגלי - בגלל שארסנל מייצגת את עיר הבירה העשירה ולא את "הבית האמיתי" של הכדורגל האנגלי שבצפון מערב אנגליה - אפילו עודד התנהלות כזו מול התותחנים. וצריך לומר גם שהפרשנים שכיום מותחים ביקורות על ארסנל, הצדיקו את האלימות הזו נגד השחקנים הרכים מלונדון.
"זה כל כך ארסנל להפסיד בברנטפורד למצבים נייחים" אמר ג'יימי קארגר, בלם ליברפול לשעבר ופרשן סקיי ספורטס ב-2021. "הם חלשים, אפשר להתבריין עליהם. גברים מול ילדים. זה תמיד אותו הסיפור איתם". גם גארי נוויל, לשעבר מנצ'סטר יונייטד וכיום פרשן בסקיי ספורטס, העיר: "אין דבר גרוע יותר מלחשוב שהקבוצה שלך קצת רכה".
בשנים שלו במועדון, מיקל ארטטה והמועדון החליפו את השחקנים החלשים בשחקנים הרבה יותר חזקים פיזית אבל הגישה של היריבות לא כל כך השתנתה. במשחק נגד ברנטפורד, עליו דיבר קארגר, שחקני הקבוצה ממערב לונדון ניצבו מול השוער של ארסנל בזמנו, ברנד לנו, מנעו ממנו לצאת לכדור גובה, הפעילו עליו לחץ פיזי לא מתון בכלל ובגלל זה גם כבשו נגדו ממצבים נייחים.
שנה אחר כך בובקאר קמארה ממש תפס את ארון ראמסדייל, השוער של ארסנל, בקרן וכדור הקרן של דוגלאס לואיז נכנס לשער. ראמסדייל וכל ארסנל התלוננו ודרשו עבירה אבל השופטים התעלמו מהתפיסה - אפילו אחרי VAR. על אותו שער גארי נוויל אמר "זה היה שער לגיטימי, שיחקתי עם שוערים גדולים ואם הם היו באותו מצב בדיוק הם היו מנצחים בקרב הגופני ומצילים את השער".
ארטטה, שבעבר התלונן הרבה יותר על השיפוט, פשוט החליט לשנות את הגישה. במסיבת עיתונאים בתחילת העונה אתגר את השופטים באנגליה ואמר "התפיסות והחסימות יכולות לקרות בכל המגרש, לא רק ברחבה. זה תלוי בשופט ואיך הוא שופט את זה ואיפה עובר הגבול הדק בין פאול ללא פאול".
ארסנל שלו עושה העונה לקבוצות מה שעשו לה במשך שנים.
האמת היא שהביקורת על ארסנל נהיית כבר מעייפת. היא לעיתים קרובות מאוד קטנונית ומה שהכי מרתיח, זהו אותו נרטיב ישן של היטפלות לארסנל, אפילו כשהתותחנים היו העונה, רמה אחת מעל כולם, הקבוצה הטובה ביותר בפרמיירליג.
"האובססיה" הנוכחית היא סביב מצבים נייחים, כשכולם צצים פתאום כדי להשמיע את הדעה שלהיות טובים במצבים נייחים זה דבר פסולה. הנקודה הגדולה יותר היא שארסנל כבר לא נרמסת ברחבה; השחקנים שלה לא חלשים, אי אפשר להתבריין עליהם - אבל הביקורת נשארת. מאמנים אף קראו לשינוי חוקים בגלל ארסנל. מאבקים פיזיים ברחבה כדי לבסס דומיננטיות כבר אינם זוכים לשבחים; כעת הם זוכים לגינוי.
ארטטה לא יכול לרצות את כולם, ולמען האמת, הוא גם לא צריך. המשימה שלו היא להביא את ארסנל לתארים והשנה היא המבחן הגדול שלו.
יש לומר שיריבים מודים שהם מכבדים את ארסנל הביריונית יותר מאי פעם (בראיונות בעילום שם). בכתבה של האת'לטיק, דיבר אנליסט אלמוני על הכבוד העצום שארסנל של ארטטה מעוררת בקרב אנשי המקצוע.
"אתה מנתח אותם מראש ומחפש חולשות", הסביר האנליסט לאת'לטיק, "אתה עשוי לזהות שחקן אחד שפגיע יותר ללחץ בזמן הנעת הכדור מאחור. אתה עשוי להרגיש שאפשר להגביל אותם אם תאלץ אותם לשחק יותר דרך אגף שמאל מאשר דרך ימין, או אם תצליח למצוא שטחים מסוימים בזמן התקפות מתפרצות. במצב של 0:0 אתה מרגיש שיש לך סיכוי לתסכל אותם. אבל ברגע שאתה נקלע לפיגור, זה סיפור אחר לגמרי. השטחים שחשבת שקיימים שם פשוט נעלמים. בקבוצות של מנצ'סטר סיטי וליברפול מהשנים האחרונות, הגישה לא השתנתה בצורה קיצונית מ-0:0 ל-1:0 או ל-2:0. אבל עם קבוצת ארסנל הזו, הכל הופך להרבה יותר צפוף וקומפקטי. זה קשה להחריד אם אתה נקלע לפיגור מולם".
בכיר במועדון אחר אמר לאת'לטיק: "הם כמו נחש פיתון. הם חונקים ומוציאים ממך את החיים. זה חנק של ממש. הם משחקים סגנון כדורגל מאוד מגביל ואפקטיבי להפליא. ההגנה השלישית בטיבה בליגה שייכת לאברטון, והם ספגו 50% יותר שערים מאשר ארסנל . ארסנל יעילה בצורה חסרת רחמים והיא מנצלת מצבים נייחים עד תום. כשאני מדבר עם אנשים בתוך המועדון שלנו או במעגל הקרוב, יש כבוד עצום ליכולות של ארסנל".
ארסנל של ארטטה הפכה את הכוח והעוצמות שלה לנשק מרכזי שלה בסיוע ניתוח וסקאוטינג ברמה אחרת עם יכולת לדייק את החולשות של היריבה ואיך לנצל אותם. הנוכחות האווירית של ארסנל לצד התנועה שלהם ברחבה - אלו אלמנטים שגורמים לפאניקה בקרב היריבות בכל מצב נייח.
כן, ההפסד לסיטי (שיש נגדה 115 אישומים של רמאות, כן?) לא עשה הרבה חסד עם הדרך החדשה של ארסנל, אבל זה לא שהקבוצה של ארטטה הפסידה לבירמינגהאם. סיטי היא עדיין אחת מהקבוצות הטובות בעולם עם אחד מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה.
ארסנל עושה בדיוק מה שהיתה אמורה לעשות במשך כל השנים הלא הישגיות. היא חזקה, היא לוחמנית, היא לעיתים קרובות גם מגעילה, היא השליכה הרגלים ישנים והחליפה אותם בכאלו שהובילה אותה לפסגת טבלת הפרמיירליג, לגמר גביע הליגה, לרבע גמר הגביע ולרבע גמר ליגת האלופות. ואם הכדורגל הזה לא יספיק לזכות לפחות בתואר אחד, אז כנראה ששום דבר כבר לא יספיק.