כאילו לא מספיקים לנו ויכוחים על עניינים מהותיים, הרי שלפחות בין אוהדי הכדורגל פרץ בסוף השבוע האחרון ויכוח מר על זוטי זוטות: מי גדול יותר, ניימאר או וויין רוני? ברזילאי ואנגלי, לטיני מדרום אמריקה מול מערב אירופי, כהה מול בהיר - בדיון שיש בו הכל חוץ משחור ולבן.
נתחיל מכך שהדיון משול לוויכוח על מה טעים יותר: עוגת שוקולד או עוגת גבינה. כלומר, כזה שמראש אין בו אמת מוחלטת, אלא יותר טעם אישי, שלא רק משתנה בין אדם לאדם, אלא גם בין אדם אל מול עצמו, בתקופות שונות בחייו.
ההשוואה היא כמעט מיותרת גם מאחר שלא מדובר בבני אותו גיל: רוני מבוגר מניימאר בשש שנים, הפרש משמעותי בקריירה של שחקן כדורגל שנוחל את רוב הישגיו בין גיל 20 ל-30. השניים גם לא שיחקו מעולם באותה הליגה, מה שמקשה עוד יותר על ההשוואה, ואם לא די בכל אלה, אף לא בדיוק באותו תפקיד.
הקריירה של רוני במועדונים אירופים (אברטון, מנצ'סטר יונייטד ושוב אברטון) ארכה כ- 16 שנים, רובן במנצ'סטר יונייטד. זאת של ניימאר רק כעשר שנים שהתחלקו כמעט שווה בשווה בין ברצלונה לפ.ס.ז'.
יש גם כמה קווי דמיון, כמו למשל מזג חם, בלשון המעטה וסכסוכים שנעים על הציר שבין כסף לאגו: רוני כבר סיכם את תנאיו תמורת הון עתק ביריבה העירונית השנואה (מנצ'סטר סיטי) והיה מוכן לשבור את לב אוהדי מנצ'סטר יונייטד. ניימאר הסתכסך עם המערכת כמעט בכל מקום בו דרך, קרבות האגו שלו קיצרו מאוד קריירה אירופית שהייתה יכולה להיות ארוכה ומוצלחת יותר.
בלון הזהב
על ההישגים אפשר להתווכח ומאחר שלשניים רק זכייה אחת בליגת האלופות, אולי התואר הקבוצתי הכי חשוב ששחקן יכול להתגאות בו בכדורגל המועדונים, הרי שכל השאר נתון לפרשנות. בלהט הוויכוח שעורר עיתונאי הספורט הוותיק, נדב יעקובי, היו מי שמנו אפילו מועמדויות ל"כדור הזהב", שאינו אלא פרס תקשורתי, כלומר - הישג שמקנה יוקרה אבל לא נספר ברשימת התארים. רוצה לומר: הבל הבלים הכל הבל.
יש לי הכרות אישית רבת שנים עם נדב יעקובי, בחור מצוין, ידען גדול ואוהב כדורגל אמיתי. לכן התקשיתי לשאת חלק מהאמירות שנאמרו ונכתבו כנגדו בלהט הקרב (למרות שדעתי האישית הפוכה משלו), בעיקר את ההאשמה מכך שהוא נגד הכדורגל האנגלי...
אני עוד זוכר איך סיפר לי פעם את סיפור אהבתו הגדולה לארסנל (שהשנה, כך נדמה, תגמול לו במעט נחת, שלא הייתה מנת חלקו מזה שנים רבות מדי). משמע, אהבת נעוריו היא בכלל לונדונית.
יותר ממה שלימד אותנו הדיון על גדולתם של רוני או ניימאר, הוא לימד אותנו על חולשתנו שלנו: תנו לנו שנתיים וחצי של מצב מלחמה, שלושה שבועות של ריצה למקלטים, סוף שבוע של מזג אוויר גרוע וקריז-כדורגל ישראלי - ותגלו שאפילו אוהדי כדורגל שלא ישליכו לעולם רימון עשן בדרבי, מסוגלים להשליך רפש אם רק תיתנו בידיהם מקלדת ותיסגרו אותם למספיק זמן בממ"ד.
עוד כמה מילים על ההשוואה המופרכת. במישור השלילי, הרי שאפשר לומר שמדובר בוויכוח על הסגנות של בר-כוכבא. כלומר: גם ניימאר וגם רוני לא הצליחו לעלות לרמתם של שני הגדולים באמת של תקופתם, מסי ורונאלדו (אם כבר רוצים להתווכח על מי הגדול בכל הזמנים. דעתי האישית שהשניים עושים בית ספר לשני הגדולים שקדמו להם, פלה ומראדונה).
כשפרגי חטף שוק
במישור השלילי עוד יותר, אפשר לומר שניימאר כמוהו כאיתי שכטר: בסוף הוא נחרט בזיכרון לא כאלוף אירופה אלא כאלוף הצלילות, אותן נפילות מבוימות שנועדו לסחוט פנדלים.
ומה על רוני? יצא לי להיות נוכח באולד טראפורד באחד המשחקים האחרונים של סר אלכס פרגוסון על הקווים, הפסד 1-0 לצ'לסי אחרי שתואר האליפות כבר הובטח (2013). איפה היה רוני? ביציע. המנג'ר הגדול בכל הזמנים שלא סלח לו על הכמעט-מעבר לסיטי, ייבש אותו ביציע לאורך כל משחקי סוף העונה ההיא, אפילו לא נתן לו להתלבש כדי לרקד עם גביע האליפות שבו זכתה מנצ'סטר יונייטד בפעם האחרונה.
וכאן אני מגיע לאישי שלי, כי לשמחתי יצא לי להיות נוכח באולד טראפורד עוד עשרות פעמים, כולל בחודש פברואר 2011, עת הרים נאני את הכדור שפגש את הרגל של רוני בתנוחת המספרת ההפוכה שעליה חולם כל ילד שאי פעם בעט בכדור, לא משנה בכלל איפה בעולם.
הזכרתי את סר אלכס? ובכן, מי שרוצה לדעת עד כמה השער ההוא היה מדהים, מוזמן לצפות בהבעת פניו של המנג'ר האגדי שראה כבר הכל בקריירה המצליחה בהיסטוריה של אימון כדורגל מאז הומצא המשחק.
זו הבעה של שוק, של הלם מוחלט, טוטאלי הרבה יותר מהרגע הקסום ההוא, 13 שנים לפני כן בברצלונה, עת הרים הכדור של סולשיאר את הרשת העליונה של באיירן מינכן. עד כדי כך זה היה מרהיב.
מאחר שהכרזתי על עצמי מראש כלא-אובייקטיבי, הרי שזה הזמן לומר שגם אם ניימאר היה מסוגל להבריש את רוני הלוך ושוב עד שהיה גורם לו לסחרחורת (או מה שסביר יותר, במקרה של רוני, עד שהיה שובר לו את הרגל), דווקא האנגלי היה שחקן קבוצתי הרבה יותר בעיני.
ברצלונה של מסי, אינייסטה וצ'אבי הייתה מסתדרת היטב גם ללא ניימאר וסוארז, לעומת זאת אם תעקור את רוני ממנצ'סטר יונייטד, תיקח אתו גם עשור שלם של תארים.
הגברת עם הכלבלב
על הפרק של ניימאר בפ.ס.ז' נדמה לי שאין צורך להרחיב: הוא הפך (לא לבדו כמובן) סמל לכך שיש תארים שאפילו הכסף הכי גדול בעולם לא יוכל לקנות.
נחזור לרגע להשוואה בין עוגת שוקולד לעוגת גבינה ומאחר שהדיון שנתפתח ברשת הפך למלחמה מכוערת שגלשה לפסים אישיים, ננסה למקם את הדיון במישור התרבותי יותר, עם ציטוט מכתביו של מי שאין מחלוקת כי היה גדול הסופרים העבריים בני דורנו (אללי, האם במילים "אין מחלוקת" פתחתי מלחמה חדשה?), עמוס עוז.
ברומן "המצב השלישי" (1991) בוחר פימה, הגיבור (שהוא למעשה אנטי גיבור, אבל לא ניכנס לזה עכשיו) לבטא את טעמו הספרותי שמבכר את הספרות הרוסית הקאנונית על פני הסופרים הלטיניים ומציין שהיה מוכן להחליף "מאה שנים של בדידות תמורת גברת קטנה עם כלבלב", כלומר - שאלף גבריאל גרסייה מרקסים לא ישוו לאנטון פאבלוביץ' צ'כוב אחד...
כזה הוא גם טעמי האישי: תן לי מאה שעות של יונייטד-ליברפול ולא חצי שעה של הרגעים הגדולים בהיסטוריה של פלמנגו נגד קורינתיאס או סנטוס. עניין שאני הראשון להודות שהוא הכל חוץ מאובייקטיבי.
לכן רוני, שהיה מעמודי התווך במחצית השנייה של תור הזהב של מנצ'סטר יונייטד הוא כדורגלן משמעותי הרבה יותר מניימאר, שכיר חרב שהבליח לרגע (וגם אז, רק כגלגל עזר) בתור הזהב של ברצלונה.
רוצה לומר: העדפה של עוגת שוקולד על פני עוגת גבינה היא לגיטימית רק אם אתה בן חמש, שעוד לא למד מה טוב באמת בחיים. אם נשארת איתה גם בגיל 55, אתה לא יותר מאינפנטיל.