הוא למד ב"נצח ישראל" עם כובע ברט, עבד כפקיד בבית חולים במקביל לאימונים, ופרש מוקדם מדי בשל קשיי פרנסה. דוד רוטקוביץ' משוחח עם אשר גולדברג על כדורגל של פעם, משפחה והתמודדות מעוררת השראה עם מחלה קשה.
הילדות בפתח תקווה והדרך למגרש באברבנאל
"אבא יוסף עלה מליטא לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אמא מלכה היא תושבת צפת. אנחנו שבעה אחים ואחות אחת. אני מספר שש, ונולדתי על הר הצופים ב-11 ביולי 1944. המשפחה התגוררה תחילה בירושלים, אך כשהייתי צעיר עברנו לשכונת גאולה בפתח תקוה.
"ביסודי למדתי בבית הספר הדתי 'נצח ישראל' עם כובע הברט המיוחד, ובתיכון למדתי ב'עמל'. כילד, לא באמת הבנתי מה זה הפועל או מכבי פתח תקוה. הצטרפתי למשחקי רחוב של חברים, והתברר שאני כישרוני ומצטיין בין הילדים. בחור בשם לבנדה, איש הפועל, צפה בי ולקח אותי לקבוצת הנערים של המועדון, במגרש האליפויות ההיסטורי ברחוב אברבנאל (היום ניצבים שם בנייני מגורים).
"בקבוצה אליה הגעתי היו איציק ויסוקר, גיורא קפלן, ניסים קלדרון, דרור קשטן וגדעון מרכוס. המאמן היה בלם העבר שלנו אורי קרני - איש ענק ומיוחד שאימן אותי עד שעליתי לבוגרים".
הפספוס בנבחרת והמפגש עם האגדות
"היו פניות למועדון לשלוח אותי לנבחרת הנוער, אבל הבהרתי לקרני שאני לא בנוי לזה. דרור קשטן כבר שיחק בנבחרת לפני שערך הופעה בבוגרים שלנו. במבט לאחור, זה היה שיקול טיפשי שאני מצטער עליו. אבי היה איש דתי, אבל הכדורגל לא הפריע לו; הוא נהנה לשמוע על ההצלחות שלי.
"מי שהעלה אותי לבוגרים היה המאמן היוגוסלבי מינדה יובאנוביץ'. זה היה מרגש להתאמן עם אגדות כמו סטלמך, זכריה רצאבי, אמנון מזרחי, קופמן ויעקב ויסוקר. היחס שלהם לצעירים היה בלתי נשכח, כיוון ועידוד בלתי פוסקים. לאימונים היו מגיעים מאות אוהדים. אורי קרני סידר במגרש את עמודי התאורה הראשונים בארץ, ובימי חמישי קיימנו משחקי אימון נגד קבוצות מהליגה הראשונה. אלפי אוהדים היו ממלאים את היציעים רק כדי לראות את 'הפלא החדש'".
סודות מחדר ההלבשה
"הייתה התרגשות ענקית להיכנס לחדר ההלבשה, לראות את הארוניות של ויסוקר וסטלמך. רעדנו מאושר. כשקבוצת הנוער יצאה לסיור בקפריסין, קיבלנו את נעלי הכדורגל של הבוגרים למסע. שם, אורי קרני דאג לרכוש נעליים חדשות לכולם, וגם כדורי רגל לבנים במקום הכדורים הכבדים עם השרוכים, שהיו מותירים סימנים על הראש אחרי נגיחות".
התעלומה: גמר הגביע של 1968
"העונה הכפולה של 1966/68 הייתה אמורה להחזיר אותנו לימי חמש האליפויות הרצופות. בליגה של 60 מחזורים סיימנו במקום השני אחרי מכבי תל אביב, בפער של שלוש נקודות בלבד. בדרך לגמר הגביע עברנו את מכבי תל אביב ואת הפועל צפת (שם ניצחנו 0:1 משער שלי). בחצי הגמר ניצחנו את נתניה ובגמר המתינה לנו בני יהודה.
"כאן מגיע הסיפור שלא מרפה ממני ומכל מי שהיה שם. התכוננו למשחק במלון 'ואלידור', הגענו לבלומפילד מוכנים, אבל שחקן אחד - שאת שמו אני אפילו לא רוצה להגיד - איחר ולא נסע איתנו באוטובוס. הוא הגיע למגרש ברכבו הפרטי, ובמשחק עצמו הכל הלך לו הפוך, כאילו שיחק בשביל היריבה. הפסדנו 1:0 משער של שמואל נחמיאס. בפגישות שלי עם שחקני העבר, הסיפור הזה שוב ושוב עולה ולא נותן לנו מנוח.
"לפחות זכינו באותה עונה ב'גביע ה-20 למדינה' אחרי ניצחון 1:4 על מכבי חיפה, מה שניחם אותנו מעט".
החיים מחוץ למגרש והפרישה המוקדמת
"שירתי שירות צבאי מלא בבה"ד 1 בסירקין כנשק. השכר במועדון התחיל ב-30 לירות לחודש, ובהמשך שופר מעט. במקביל, עבדתי כפקיד בבית החולים בלינסון. את אשתי, דרורה סוקול, הכרתי דרך אחיה. פעם אחת, במשחק נגד מחנה יהודה, המגן צ'ובי פתח לי את הראש. יצאתי מהמגרש ואח של דרורה האשים אותה בפציעה כי היא לא באה למשחק. חזרנו לצאת, וזה הוביל לחתונה. יש לנו שלושה ילדים וארבעה נכדים.
"בגיל 25 בלבד פרשתי מכדורגל. השכר בבלינסון ובכדורגל היה נמוך מדי ולא אפשר לבנות עתיד. בעזרת שחקן העבר חיים נייפלד, סידרו לי עבודה בחברת 'תנובה', שם השכר היה טוב יותר ועבדו שם כבר כמה משחקני הפועל פתח תקוה".
הקרב האחרון: "רק בריאות לכולם"
"לפני שמונה שנים הגיעה הפתעה כואבת. נהגתי לשחק טניס באוניברסיטת תל אביב ועברתי בדיקת דם שגרתית. הרופאה התקשרה ואמרה שהתוצאות לא טובות. בלי להרגיש דבר, התגלה שיש לי סרטן. עברתי השתלת מח עצם.
"מאז אני הולך עם מקל ולא ממהר לשום מקום. אני יושב ב'פרלמנט' של שחקני העבר, ועל קפה ועוגה אנחנו חוזרים שוב ושוב לסיפורי העבר ונהנים כאילו זו הפעם הראשונה. רק בריאות לכולם, אמן".