למה בעצם לא דירוג הבעלים הכי גדולים בכל הזמנים? אולי כיוון שלא היו פה יותר מדי בעלים כמו המודל של אלי ואלונה ברקת למשל, או אפילו יואב כץ, שמכניסים יד לכיס כחלק מהתזרים ולא רק כדי לחפות על קשיים בו. בעלים גם לא מחזיר את הקבוצה למי שקיבל ממנו אותה, אלא מוכר את זכויות הניהול שלו או חלילה מאבד את הזכויות לבית המשפט, תחת פירוק. ולכן, יותר נעים ונוח לדרג ראשי קבוצות: האנשים החזקים, המנווטים, בעלי החזון. אולי זה לא פיר כלפי אלה שהביאו כסף מהבית, אבל היי, זה עניין שלהם.
הדירוג הזה, כמו הדירוגים הקודמים הוא לא מדעי והוא אישי לחלוטין.
10. אורי שרצקי ועמותת "קטמון מועדון אוהדים"
מועדון: הפועל ירושלים/הפועל קטמון
נוכחות: מ-2007
אין בכדורגל הישראלי הרבה דוגמאות למועדון שיש לו למעלה מ-1,000 בעלים, שמקיים בחירות מדי שנה לבחירת הוועד המנהל שלו ושהמייסד שלו, הוא גם המנכ"ל בשכר שלו.
אבל הפועל קטמון, שהוקמה ב-2007 על חורבות הפונדקאית הפועל מבשרת ציון ובניסיון שני קמה לאחר שנתיים בליגה ג' ושיחקה במקומות כמו חורה ורהט, עברה בכל הליגות, הגיעה לליגת העל לפני 4 שנים, כאשר בחלק מהזמן נאלצה להתמודד מול קבוצת האם של האוהדים, הפועל ירושלים, אותה בלעה בדרך.
הפועל קטמון היא קבוצת הדגל של קבוצות האוהדים בישראל, מנוהלת באופן מעורר השראה, על פי מודלים מחו"ל (וועד מנהל המכיל 3 אנשי עסקים ו-4 נבחרי אוהדים), מגייסת כספים בכל רחבי העולם, מפעילה מחלקת נוער וסקציית כדורגל נשים מרשימה, ולמרות הקשיים המקצועיים העונה של הבוגרים בליגת העל, קבוצת הנוער שלה עומדת לעשות העונה היסטוריה ולהשלים בעונה הבאה 4 קבוצות חטיבה בוגרת בליגת העל. העובדה כי למרות כל הקשיים זיו אריה הוא מאמן הקבוצה עונה שביעית ברציפות וגם מנהל מקצועי של מחלקת הנוער, היא לא דבר מובן מאליו.
9. מאזן גנאים
מועדון: איחוד בני סכנין
נוכחות: 1994-2008
עד 2005, לא הייתה קבוצת כדורגל מהמגזר הערבי שהחזיקה מעמד שנתיים ברציפות בליגת העל, מהרבה סיבות שמייחדות את המגזר הערבי, שאין זה המקום לפרטם. בני סכנין של מאזן גנאים שברה את הפרדיגמה הזו. למעשה, מאז העפילה הקבוצה לליגת העל ב-2003, היא נשרה רק פעמיים בלבד (לשנה אחת) לליגה הלאומית. גנאים לא מכהן כיו"ר הקבוצה כבר 18 שנה, מתוכן הוא משמש לסירוגין 12 שנה כראש העירייה והיה גם חבר כנסת, אבל רוחו שורה על המועדון, הגם שאינה מנהל אותו בפועל. בסכנין יש אצטדיון כדורגל ביתי (אמיתי), יש מחלקת נוער ענפה, יש ניסיון אמיתי - למרות אינספור פאולים והתנהגות בעייתית של הקהל - לקבע קבוצה מהמגזר במיינסטרים של הכדורגל הישראלי. אין לזה אח ורע בשאר ענפי הספורט, וזו מהפכה של ממש. הזכייה בגביע המדינה ב-2004, חיברה את סכנין למגזר כולו.
8. ג'קי בן זקן
מועדון: מ.ס. אשדוד
נוכחות: מ-1999
למרות שרשמית, ג'קי בן זקן לא נושא בשום תפקיד במ.ס. אשדוד, הוא הפנים והפה של מ.ס. אשדוד מאז שיזם את הקמתה בסוף המילניום הקודם. האיש החזק - ההגדרה הכי מציאותית לנוכחותו - לא רק שהצליח למחוק באיחוד ביניהן שתי קבוצות היסטוריות שהיו באשדוד עד אז (עירוני אשדוד והפועל אשדוד), הוא הצליח לעמוד על הרגליים מול הרנסנס שלהם שהחל בעשור הקודם (אדומים אשדוד פורקה, עירוני אשדוד עברה לפעול תחת מפרק לפני מספר שבועות).
נכון שעיר ענקית כמו אשדוד זכאית לקבוצה הישגית, עם קהל גדול, אבל יחסית למה שעובר על הכדורגל הישראלי בדור האחרון, מ.ס. אשדוד שרדה את הכל כמו גדולה, יש לה אקדמיית נוער מפוארת, היא מגדלת שחקנים - גם זרים צעירים - ומממנת את פעילותה ממכירתם בארץ או לחו"ל ועם האצטדיון החדש באשדוד, אין לדעת לאן הפרויקט הזה יגיע. נכון, בן זקן ישב בכלא 16 חודשים על הרצת מניות ומתן שוחד, אבל המועדון אותו הוא מטפח שרד גם את זה.
7. "קבוצת תאומים" (סמי סגול, מוטי אורנשטיין, משה תאומים ורפי עגיב)
מועדון: הפועל תל אביב
נוכחות: 1997-2005
עד 1996 הייתה הפועל תל אביב ספינת הדגל של הסתדרות העובדים. עד אז היו לה 11 אליפויות ו-9 גביעי מדינה, אבל למרות היותה מועדון גדול, ההווה שלה היה דל ועתידה היה לוט בערפל.
קבוצת תאומים, שנקראה על שם הדומיננטי בחבריה, הפרסומאי משה תאומים, נשענה על הכסף של איש העסקים סמי סגול. היא שילמה רק מיליון וחצי שקל עבור רכישת זכויות הניהול מההסתדרות אבל עם הקנייה מת עידן בית ברנר, והחל עידן חדש, שבו הקהל של הפועל תל אביב - למרות שהקבוצה זכתה רק בשתי אליפויות וירדה פעמיים ליגה - רק הלך וצמח. המועדון זכה לשנים של עדנה בהופעותיו באירופה, כשגולת הכותרת הייתה העפלה לרבע גמר גביע אופ"א, אחרי הדחת קבוצות כמו צ'לסי ופארמה, והפסד רק במשחק ה-12 והאחרון בקמפיין. המועדון הועבר לקבוצת מוני הראל כשהוא מסודר, מפעיל מועדוני כדורגל קהילתיים בכל רחבי הארץ, ובעיקר תחרותי. מה שקרה מאז רק מדגיש את מה שחוללה קבוצת תאומים.
6. משה דדש
מועדון: בית"ר ירושלים
נוכחות: 1971-1975; 1982-1986; 1991-2000
תגידו בוודאי, מה לתרבות "המפיות" של משה דדש לבין 10 ראשי הקבוצות הגדולים בהיסטוריה? אחרי הכל, שחקנים כמו אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, עיצבו של דמותה של בית"ר והפכו אותה מקבוצת הכדורגל השנייה בירושלים למועדון ענק. ובכן, לאורך רוב התקופה בה עשו זאת השניים, האיש שניהל את העסק היה הילד מסינמה פרדיסו, שהגיע מעסקי הקולנוע, והביא את הקולנוע לבית"ר, הן מבחינת חסויות והן מבחינת תרומות. דדש לא רק הוציא מהכיס, הוא גייס המון כסף, בתקופה שהכדורגל עוד היה בשלב הביניים בין חובבנות למקצוענות.
בית"ר לא הייתה היי-טק וגם עכשיו היא לא היי-טק, אבל בדגש על העממיות שלה, אצל דדש היא הפכה להיות תחרותית, הישגית ובעיקר משכה את הכוכבים הגדולים. דדש החזיר את אלי אוחנה מבלגיה, כשהוא משלם לבלגים יותר ממה שהם שילמו לבית"ר, רכש את רונן חרזי מהפועל רמת גן, הביא לבית"ר את איציק זוהר ואלון חרזי, אפילו נסע לקרואטיה ושכנע את ג'ובאני רוסו להגיע לבירה, למרות שכבר לא נשא בשום תפקיד. לא לחינם, עד ברק אברמוב, ולמרות הכסף הגדול של ארקדי גאידמק, לא היה לדדש מחליף הולם.
5. אלונה ואלי ברקת
מועדון: הפועל באר שבע
נוכחות: מ-2007
בכמעט עשרים השנים שאלונה מנהלת את הפועל באר שבע יחד על בעלה הנחבא לכלים, איש העסקים אלי ברקת, המועדון עבר טלטלות רבות. לא רק שהפך לתחרותי והישגי כפי שלא היה כמעט 40 שנה, אלא הצטרף למועדון "הקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי", כשהוא מוכר למעלה מ-10 אלף מנויים מדי עונה, ובעיקר יודע למשוך, להביא, ולהתחרות כמעט על כל שחקן בכדורגל הישראלי.
אז למה בעצם אלונה לא במקום הראשון בדירוג הזה או לפחות מתחרה עליו? כי האינטרס שלה הוא רק הפועל באר שבע, לא הכדורגלן הישראלי (חתרנותה להגדלת המכסה ל-8 זרים), תחושת הקיפוח שהיא משתדלת לשמר בכל הנוגע להפועל באר שבע (שמועדון גדול ומיינסטרימי רצוי שלא יזדקק לו), ובעיקר העובדה כי היא לא מקדמת את מחלקת הנוער של המועדון ליותר ממה שבסיסי ונצרך. אפשר לספור על כף יד אחת - אפילו פחות - את מספר השחקנים שייצרה הפועל באר שבע בשני העשורים האחרונים והפכו לשם דבר. גם הדרך בה נפרדה מאלישע לוי, ברק בכר ואליניב ברדה, לא הוסיפה לה.
4. אבי לוזון
מועדון: מכבי פתח תקוה
נוכחות: מ-1987
מועדונים ותיקים כדוגמת מכבי פתח תקוה (השני הכי ותיק בארץ) לא שרדו בלי קהל תומך וניהול נבון. יש אינספור דוגמאות למועדונים שנעלמו, שהתפרקו, שחזרו במתכונת שונה, אבל מכבי פתח תקוה מעולם לא עברה את התהליך הזה, בעיקר כיוון שאבי לוזון, ומשפחתו, מחזיקים (בחיים) את מכבי פתח תקוה למעלה מ-30 שנה. נכון, היא, נמצאת בליגה השנייה, אבל היא תעלה שוב (בפעם הרביעית) תוך עונה חזרה לליגת העל, ולמען האמת, תודעתית, היא נחשבת לקבוצת ליגה ראשונה לכל דבר.
הסיפור המופלא של אבי לוזון זו האסטרטגיה שלו. מכבי פתח תקוה לא נחשב מעולם למועדון עשיר, ולמעשה אין לו בעלים עשיר, אבל אסטרטגית הוא שורד בזכות הדרך: לטפח שחקני נוער - כולל הבאתם ממועדונים אחרים - לייצר רוח מועדון, למכור את השחקנים במחירים מחמיאים (עומר דמארי, טל בן חיים, מנור סולומון, תאי בריבו, ליאל עבדה, דור אלו) ובכך להמשיך ולממן את פס הייצור האדיר. כמובן שתמיד תעמוד לרעתם המוחצנות, ההתנהגות, הנפוטיזם והתועלת האישית, אבל אפשר להגיד את זה לפעמים כמעט על כל בעלים בכדורגל הישראלי, מי יותר ומי פחות.
רק דבר אחד לא הצליח ללוזונים: להיות פופולריים. לא הקבוצה ולא הבעלים.
3. איזי שרצקי
מועדון: עירוני קרית שמונה
נוכחות: מ-2000
אפשר לתהות אם איזי שרצקי או חברת איתוראן הם הבעלים של עירוני קרית שמונה, אבל אי אפשר לטעות בכך שאיזי שרצקי הוא הבעלים היחיד בכדורגל הישראלי שהוא גם חתן פרס ישראל (2022) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
כי בלי איזי שרצקי, קרית שמונה הייתה קצת יותר יישוב ספר נידח, שמשמש בימי רוגע כבסיס לוגיסטי לנופשים בצפון ובימי מלחמה הופך לעיר רפאים.
איזי שרצקי שם את קרית שמונה על המפה. לא חושב שיש עוד מועדון מעיר כזו קטנה שזכה באליפות, גביע, אלוף האלופים, שני גביעי טוטו, היה רחוק ניצחון מהעפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות ושיחק במקום זאת בשלב בתים בליגה האירופית. זה אפילו הרבה יותר מלסטר שזכתה באליפות הפרמיירליג, כי עירוני קרית שמונה נולדה מאיחוד בין קבוצה בליגה רביעית לקבוצה בליגה חמישית והפכה בתוך עשור למועדון הישגי בליגה הבכירה.
על הדרך, שרצקי עשה טוב גם לעיר וגם לעסקיו, אבל הגיע בסוף לתקרת זכוכית. בקרית שמונה רוב אוהדי הכדורגל לא אוהדים את הקבוצה המקומית, מגרש הכדורגל לא שודרג למימדים של אצטדיון דוגמת אבה לנסטרה של הירנביין (הקרית שמונה של הולנד), ופחות שחקנים צעירים מבעבר, עושים דרכם למרכז.
2. מיטש גולדהאר
מועדון: מכבי תל אביב
נוכחות: מ-2009
הוא לא הבעלים ה"זר" היחיד שהיה פה, אבל הוא היחיד מהזן הזה שנמצא ברשימה. ולמה? כי הוא הצליח. לא רק בגלל שבתקופתו זכתה הקבוצה בשבע אליפויות (ועוד ארבע סגנויות), שני גביעי מדינה, 6 גביעי טוטו, 3 תארי אלוף האלופים, העפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות, 5 העפלות לשלב הבתים/ליגה של הליגה האירופית והעפלה לשמינית גמר הקונפרס ליג, אלא בעיקר כי קיבע פה מספר עקרונות.
ראשית, הוא הציב סטנדרט תקציבי. תקציב מכבי תל אביב בתקופתו לא ירד מעולם מ-100 מיליון שקל. הוא לימד את המערכת - בעזרת אנשיו - לייצר כסף (מאבק להגדלת בלומפילד או התעניינות בהקמת אצטדיון, כדי להגדיל כמות מנויים; מכירת מרצ'נדייז בכמויות מרשימות; קביעת מחירי רף לפרסום ועוד ועוד) כדי שאפשר יהיה להוציא ולשלם משכורות שאין להן תחרות, דוגמת אלה ששילם לערן זהבי.
שנית, הוא החליט ב-2012, עם מינויו של ג'ורדי קרויף כמנהל ספורטיבי, כי מאמני הקבוצה יהיו מכאן ואילך זרים בלבד. זה אמנם יצר בעיה למועדון בלייצר המשכיות (מאמנים השתמשו בקבוצה כפלטפורמה למועדונים ביבשת), אבל גם ייצר לה תארים, בוודאי בכמות גדולה יותר באופן יחסי למנהלי המועדון לפניו (7 אליפויות ב-16 שנה לעומת 7 אליפויות ב-32 שנה בתקופה שקדמה לו), וסלל לה מסלול להצלחה יחסית באירופה שמייצרת כסף.
שלישית, הוא שם את הערכיות ואת התדמית העסקית וחברתית לפני ההישגיות וראו את זה בפרשת "הכדורגלנים והקטינות" כשלא הסכים להחזיר לקבוצה את עומר אצילי ודור מיכה, על אף שהתיק נגדם נסגר.
גולדהאר הוא סמל למהפכה בכדורגל הישראלי. למה הוא לא ראשון? כי הוא לא הראשון.
1. יעקב שחר
מועדון: מכבי חיפה
נוכחות: מ-1992
יענקל'ה שחר הוא הבעלים הראשון של מועדון כדורגל בישראל. הוא פתח את השער, הוא משך פנימה - מטעמי תחרות - את שאר הבעלים, שרובם לא שרד כבעלים. שחר נשאר, באופן עיקש, והעובדה שהוא מחפש היום למכור את חלקו היא רק בגלל הגיל. שחר תיכף בן 85, צעיר רק בשנתיים משמעון מזרחי.
שחר שינה פה הכל: סטנדרטים של ניהול, מוסר תשלומים, מעוף עסקי וקהילתי, שינה למעשה את הכדורגל הישראלי. מכבי חיפה זכתה לפניו בארבע אליפויות ב-78 שנים. 11 האליפויות שבאו איתו, הפכו אותה לא רק למועדון גדול, אלא לפרקים למועדון מספר 1 במדינה, בוודאי לקבוצה עם הקהל הגדול ביותר בארץ (במספר צופים, בכמות מנויים). אין אף בעלים שממוקם תחתיו ברשימה, שיכול להתהדר ברזומה כזה. זה שיש לו מתנגדים בקהל החיפאי, רק מעמיק את השינוי שחולל: הקהל של מכבי חיפה התפנק ופונק ב-35 השנים שהוא הבעלים הכל יכול בכדורגל הישראלי, שהוא לא מסוגל לסבול חוסר הצלחה.
גם ההשפעה שלו על הכדורגל הישראלי לא יצרה אנטגוניזם, והוא זוכה להערכה רבה בספורט הישראלי, מה גם שהוא לפעמים יודע לסייע פה ושם למועדונים אחרים.
ואם כבר הזכרנו את פרס ישראל…