כמו המדינה שהיא מייצגת, גם מכבי תל אביב היא קבוצה למודת מלחמות. בפעם הקודמת שמלחמה הגלתה את מכבי תל אביב לבלגרד, באוקטובר 2023, ההלם אמנם היה צורב הרבה יותר, אבל העונה הייתה בחיתוליה. היה הרבה זמן לאסוף את השברים והרבה יותר כישרון כדי לחשב מסלול מחדש. אז זה כמעט נגמר בפיינל פור.
הפעם אין למכבי תל אביב סגל איכותי כזה, ובעיקר לא את הזמן לחמם את המנוע שכבה, והטיס אותה בעולם שלפני המלחמה אל סף הפלייאין. עכשיו כל משחק הוא משחק חובה. אם שנת כלב שווה ל-15 שנות אדם, 15 ימים בלי משחק כדורסל בשלב הזה של העונה הם כמו חודשיים במונחי זמן רגיל. 15 ימי נדודים בגלות, הרחק מתל אביב, הם אפילו יותר מזה. ביקום של מכבי בבלגרד כל המומנטום שנבנה נהרס. אין איך להכניס לרוטציה את עמית עבו שהגיע כמחליף זמני לאיפה לונדברג הפצוע. אימונים הם לא משחקים, וגם אלה שכן היו התקיימו בלי ג'יילן הורד, שעל חשיבותו לא צריך להסביר.
מנקודת הפתיחה הבעייתית הזאת, בלי הורד בסגל ואפילו במנותק מפערי התקציב הברורים בין המועדונים (שעומדים לפי ההערכות על 4-5 מיליון יורו), היה כמעט מופרך לצפות ממכבי לנצח במילאנו. המציאות התיישרה היטב עם ההנחה הזו. בדיוק לפי הצפי, זה היה אולי המשחק הכי מכוער ומפוזר של מכבי כבר תקופה. 20 האסיסטים שאיתם היא סיימה אותו, איכשהו, הם מספר די משקר. להבדיל משלל ערבים שבהם פיגור של 4 נקודות 4 דקות לסוף הוא מצב שמכבי כבר הראתה שהיא יכולה להפוך לניצחון דרמטי, אתמול גם הפיגור הקטן הזה בשלב מכריע הרגיש הרבה יותר גדול בהתחשב במה שקרה על הפרקט.
זה קרה כי מכבי פשוט יצאה מהכדורסל שלה.
זה התחיל בלוני ווקר. כמו לפני שבועיים במונאקו, גם הפעם ווקר פתח בהשתוללות. נראה שבינו לבין עודד קטש כבר קיימת הסכמה שבשתיקה לגבי הדקות האלה בתחילת משחקים שבהן ווקר עושה פחות או יותר מה שהוא רוצה וזורק מתי שבא לו, יהיו ההשלכות אשר יהיו, לפני שהוא חוזר לכייל את מנגנון ההפעלה שלו על הספסל. כשווקר חזר למחצית השנייה במונאקו אחרי אותן דקות נטולות רסן ברבע הראשון, זה היה לתוך קבוצה מחוברת שגם חיברה אותו למה שהיא עושה. ווקר התחיל לא רק לקלוע, אלא גם להפעיל אחרים. זה עבד כמו קסם.
אתמול, כשווקר חזר לפרקט אחרי ההורדה הראשונה לספסל, גם ההמשך נראה פחות או יותר כמו בהתחלה, ואפילו גרוע מזה. אז נכון, היה שלב שבו התחמם, אבל יותר מדי זריקות היו קשות אפילו בסטנדרט שלו, ביותר מדי דקות הוא היה במצב שוטטות, והתוצאה הכללית - 4 מ-17 מהשדה - הייתה לא נעימה לצפייה. התחושה הייתה כאילו מדובר במשחק ראשון שלו בקבוצה שלא באמת יודעת איך להשתמש בכל הכישרון המתפרץ שלו. ולהאשים אותה או אותו בזה בנקודת הזמן הזו יהיה מגוחך. ווקר ניסח את זה בצורה די טובה בעצמו בסטורי שהעלה בסיום המשחק.
זה המשיך עם אושיי בריסט. בריסט הוא סוג של פרדוקס. לפעמים אי אפשר איתו. לפעמים אי אפשר בלעדיו. בלי 12 הריבאונדים שלו, 5 מהם בהתקפה, זה כנראה משחק של 15-20 הפרש למילאנו. בלי ההחטאות מסמרות השיער שלו מתחת לסל (3 מ-9 ל-2), זה משחק של הארכה. ועדיין, לך תבוא בטענות לאחד השחקנים היחידים שמצליחים לתת גוף על שחקנים בכל העמדות, מראה נוכחות מתחת לסל, לא חושש לחתור למגע כשהדברים מסביב נתקעים, וכן, גם מחטיא מול סל ריק שוב ושוב. זו עסקת החבילה שהוא מציע, ובהרבה מקרים היא כבר הביאה למכבי ניצחונות.
זה גם היה ערב לא להיט של קטש. הרכב שלושת הגארדים בסוף המחצית הראשונה שכלל את ווקר, תמיר בלאט (אולי באחד המשחקים הפחות מוצלחים שלו העונה עם 5 איבודים) וג'ף דאוטין (אולי במשחק שבו תקע הכי הרבה התקפות פר דקה), שהולחם כדי להחזיר את מכבי למשחק ברגעים שאיבדה אותו, היה כישלון מפואר. גור לביא בערב מופתי, למרות בעיית העבירות שנקלע אליה, לא נוצל מספיק במחצית השנייה. אפשר לתהות האם לא היה מקום לשלב את רומן סורקין מוקדם יותר על חשבונו של זאק הנקינס ברבע האחרון.
וממול, ג'וש ניבו כיווץ לקטש את הלב שוב ושוב. בזמן שמילאנו בהובלת שילדס האיום צלפה ברגעים הכי כואבים מחוץ לקשת, בדיוק כמו שהיא יודעת (במיוחד מול הגנה פריכה כמו של מכבי), ניבו תפס את תפקיד המחסל הראשי, כנראה בהופעה הכי זוהרת שלו מאז שעזב את תל אביב, לעיני המאמן שהפך אותו למה שהוא היום. נגד הקבוצה עם ההגנה הכי גרועה באירופה על הצבע ועל סנטרים דומיננטיים כמוהו, שחוטפת סלים ל-2 ב-59.8% (מקום אחרון ביורוליג), זה בדיוק המקום לזהור. ניבו נתן אז, ולקח היום.
קטש נראה אתמול עצבני כמו שהוא לא נראה זמן רב. איך הוא לא יהיה, בעצם? החלק הראשון של העונה בבלגרד המנוכרת כמעט עלה לו בתפקיד. החזרה לישראל הפכה את מכבי בהובלתו הבלעדית לעוף החול של היורוליג, ואז ווקר נפצע. מכבי התגברה על הפציעה הזו, ואז על הפציעה של לונדברג. ואז הגיעה המלחמה, וגם הוא יודע שאולי זו מהמורה אחת יותר מדי. אפילו בשביל קבוצה שמחה ומחוברת שרקדה על הפרקט רק לפני שבועיים.
לכן את העונה הזו של מכבי צריך לשים מעכשיו בהקשר הנכון שלה. לצפות לפלייאין בזמן שהתותחים רועמים וההיכל הוא שוב זיכרון רחוק, זה כבר לא ממש ריאלי. כל ניצחון מעכשיו, בתנאים החדשים-ישנים הללו, הוא משהו להיאחז בו. ובראייה אסטרטגית יותר, גם המשבר הזה הוא הזדמנות. לא לעונה, אלא בהסתכלות קדימה, לשנים הקרובות. וכאן המיקוד כבר עובר אל מחוץ לפרקט.
גם אם מכבי תל אביב הייתה משתחלת איכשהו לפלייאין, וגם אם באופן שבו התפתחה העונה זה היה נחשב להישג, זה לא היעד האמיתי שהיא צריכה לכוון אליו לשנים הקרובות. זה לא מה שהאוהדים שלה מצפים אליו אחרי משבר האמון של השנתיים האחרונות. לסגל הזה נדרשים חיזוקים משמעותיים בעמדות הרכז והסנטר. אבל במיוחד באקלים הנוכחי שנוצר, שעלול להקשות שוב על החתמה של זרים חדשים, המטרה של מכבי צריכה להיות, קודם כול ולפני הכול, לשמור על החלק הארי של הסגל, ובעיקר על המאמן שלה, לעונה הבאה. מעכשיו, זו הופכת להיות מטרת המלחמה המרכזית שלה.