דני אבדיה יעלה הלילה ב-00:00 שעון ישראל על הפרקט באולם החדיש ביותר בעולם, האינטואיט דום של הלוס אנג'לס קליפרס, לאחד מרגעי השיא בהם ייצג אותנו ספורטאי ישראלי אי פעם, כשעל כתפיו נישאת גופיית האולסטאר של נבחרת שאר העולם, ועל גבה מודפסים שמו, הספרה 8, ודגל מדינת ישראל.
ובעוד לשאר הכוכבים הגדולים ביותר בעולם, שיצטרפו אליו על אותו הפרקט, הדגל הוא רק אינדיקציה למדינה ממנה הגיעו, אצל דני - הוא מסמל יותר. ממש מטאפורה, לטירוף שאחז בישראלים בחודשיים כל כך נדרשים של אסקפיזם, בין דצמבר 25' לינואר 26', בהן הייתה פתוחה ההצבעה לאולסטאר, והרצון לעזור לו להיות שם הפך לפרויקט לאומי. אני עצמי הבנתי שאנחנו לרגע נמצאים בבועה בשני מקרים מתוך שגרת היום שלי: כשקפצתי לסניף הבנק שלי ומלכה, הבנקאית החביבה, הזכירה לי ש"היום כל קול לדני שווה 3 קולות, הצבעת?" וכשיעקב, הקשיש הנחמד מהטמבוריה מתחת לבית, התפאר בזה שלדני יש כמעט פי 2 קולות יותר מ"לטורקי הזה", בזמן ששכפל לי מפתח. מדינה שלמה בגב של דני. ממש כמו על הגופייה.
כל אוהד ספורט מרגיש ויודע, שהנוכחות שלו במגרש יכולה לעזור לקבוצה שלו לנצח, שהתמיכה שלו שווה עבורה עוד כמה נקודות בכדורסל או שער בכדורגל. בינינו, הרוב מרגישים את אותה התחושה גם כשהם יושבים בבית בסלון. אבל מה שייחד את הלילה הזה עבור הצופה הישראלי, שמבין שלנצח יהיה תא פנוי במוחו שיאכלס את התשובה לשאלה "איפה צפית בדני אבדיה כשהוא עלה לבכורה באולסטאר?" - היא העובדה שבאמת יכלנו להשפיע, ובאמת תרמנו את חלקנו כדי שזה יקרה. פה זה לא האירוויזיון, שם אסור לנו להצביע לעצמנו, ואנחנו צריכים לעבור לילה של השפלה עם קולות שופטים שמסריחים ממניעים פוליטיים. הפעם זה תלוי בנו.
הבהרה: דני אבדיה נבחר למשחק האולסטאר - בזכות דני אבדיה. בזכות העבודה הקשה, ההתמדה, העובדה שלא וויתר גם כשהיה קל לוותר - ובזכות הקפיצה המטאורית שזכה לה העונה בעקבות כל הדברים הללו. אבל הקולות שקיבל, היכולת שניתנה לכל אחת ואחד מאיתנו לשים אותו מעל שמות גדולים כמו קווין דוראנט או קוואי לנארד, נתנו את הלגיטימציה, את האקסטרה חיזוק שהיה צריך כדי שאחר כך גם המאמנים והתקשורת יתנו את החותמת הסופית.
הקולות של דני אבדיה לא הגיעו רק מהקהל הישראלי. בשנה האחרונה הוא הפך לשם חם בקרב אוהדי הכדורסל בארה"ב, תעיד על כך העובדה שאם תגיד לאוהד NBA רק את השם "דני", זה כבר יהיה ברור במי מדובר. כמו "מייקל", "קובי", "לברון", "לוקה" או "יאניס", הוא עשה לעצמו שם. שם פרטי. וכן, גם אוהדי פורטלנד התגייסו כדי להכניס לשם את הפרנצ'ייז פלייר המפתיע שלהם. רק שבעוד בשבילם ההצבעות היו כדי לתת ייצוג לקבוצה, ההצבעות שהגיעו מישראל היו מתובלים בתחושה של מאבק לשם ניצחון ישראלי, ניצחון שכל כך חסר לנו, כדי להטביע חותם בעולם שמרגיש, לעיתים, שאינו רוצה בנו. שיראו שאנחנו כאן. אחרי שנתיים וחצי בהם נלחמה ישראל על שמה מול שאר העולם, הפעם, אנחנו נהיה חלק מנבחרת שאר העולם.
כי מה ישראלים רוצים? שיכירו בנו, שיתייחסו אלינו, שיראו הטוב שלנו ויבינו שיש מעבר למה שמציגים בחדשות. ולספורט יש את הכוח לעשות את זה, לשנות, לפרוץ מחסומים ולגרום לאנשים להבין שגם אנחנו בני אדם. אפשר כבר לראות את זה בשיח ברשתות, איך אוהדים של דני, לא ישראלים, יוצאים להגנתו בכל פעם שמותקף בתגובות אנטישמיות - ועל ידי כך חושפים את הצביעות של המגיבים. והכיף הכי גדול? לצפות בכוכבי NBA או אגדות עבר מדברים ומשבחים את דני, ומתייחסים לכשרון של הנציג שלנו, ורק לזה. ואיך הוא הפך להיות היום אחד מהם, כזה שהשם שלו מוכר ומסוקר בכל העולם. ישראלי שלא מופיע בכותרות בגלל פוליטיקה, אלא בגלל שהוא טוב בכדורסל. לפתע אנחנו מדינה נורמלית, שמתעסקת בתרבות ספורט. כמו כולם.
אבל בעיקר, כל קול שנתנו לדני, היה כדי שהוא ימשיך להשמיע את הקול שלנו לעולם. בתקופה בה ישראל מתקשה לנצח במלחמת ההסברה, דני הפך, כמו בפורטלנד, לפרנצ'ייז פלייר של ההסברה הישראלית. הייצוג שלנו, הפנים של החברה הישראלית כמו שאנחנו רוצים שהיא תיתפס בעולם. אמיץ, חזק, לא מתחנף, עונה תשובות בוגרות וישרות ולא מפחד להביע את דעתו. לא מפחד לסכן את הקריירה שלו, או אולי אפילו מרגיש מספיק בטוח במעמדו, כשראיון גדול איתו מתפרסם והוא טוען ש"הציבור אינו מחונך בהקשר לסכסוך, והוא מתכוון לחנך את הסביבה שלו".
הוא מנהיג גם על המגרש וגם מחוצה לו. כשדני דורך על המגרש כשעל הנעליים שלו כתוב "עם ישראל חי" או שם של חייל שנפל, גם אנחנו, וגם הוא, יודעים שמדינת ישראל נמצאת איתו בכל צעד.
אזהרת פאתוס: אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, והרבה יותר מדי זמן מזה של ריבים בתוכנו, החודשיים האחרונים הראו לנו שאפשר גם אחרת. בלי שתכננו את זה אפילו, כולנו פתאום עבדנו למען מטרה משותפת ונזכרנו שלאחדות יש הרבה יותר כוח מאשר לפילוג, וכמה זה כיף שלא אכפת לך מה חושב האחר כי לשניכם יש יעד משותף.
אחרי תקופה בה היה קשה להתעורר בבוקר, לפתוח את מסך הטלפון ולמצוא שם עוד "הותר לפרסום" שקורע את הלב - היום אנחנו מחכים כבר לפקוח עיניים כדי למצוא על אותו המסך עוד רגע גאווה של דני שמאחה לנו את הלב. כי כשאני נמצא בבוקר עם הרכב בדרכים, ואמא שלי, בשיחת הטלפון הקבועה שלנו, שואלת אותי: "ראית מה דני עשה בלילה?", אני יודע שאני, וכולנו, אולי נמצאים עכשיו על הדרך הנכונה.
בהצלחה לדני הלילה, איך אומרים? הצלחתך - הצלחתנו. ותודה. תודה שכמו הדגל שמתנוסס על הגופייה מאחוריך, אתה ממשיך לסחוב את רגעי האושר והאסקפיזם של מדינה שלמה על הגב שלך.