מסימני העת הזאת: רבים בממלכה המאוחדת עסוקים בשאלה הרת הגורל: פרנק אילט יסתפר או לא יסתפר? הבחור האנגלי בן ה-29, אוהד מנצ'סטר יונייטד מאוקספורד (מתגורר כיום בספרד) נדר נדר שלא יעלה תער על ראשו ומספרים לא יתקרבו אל תלתליו, כל עוד קבוצתו האהובה אינה מצליחה לחבר חמישה ניצחונות רצופים.
לו היה אילט נודר את נדרו בימי פרגי העליזים, סביר להניח שלא היינו יודעים אפילו מה צבע שערו, שכן הוא היה נאלץ לגלח את ראשו מחדש כמעט בכל חמישה שבועות (בהנחה שלא היו נערכים מחזורי אמצע שבוע...).
אלא שעידן פרגי כבר מצהיב באלבומי הזיכרונות (ובנפשם המרירה על אוהדים קשישים, כמוני) ולכן פרנק אילט נראה כמו דמות מקומיקס, פרי אהבתם של אקס-יונייטד, מרואן פלאיני וראש דשא.
פלאיני לא הוזכר כאן במקרה. הבלגי בעל תסרוקת ה"אפרו", כיכב במדי אברטון (עד כמה שאפשר לחבר בין ה"טופיס" למילה "כוכב") והגיע לאולד טראפורד ביחד עם המאמן שלו, הסקוטי דיוויד מויס, שנועד להיות ממשיך דרכו של סקוטי אחר, סר אלכס פרגוסון (שלא היה אלא ממשיך דרכו של מנג'ר סקוטי אחר, סר מאט באזבי...).
מהר מאוד התברר שאין די במוצא סקוטי כדי להיכנס לנעלים הגדולות שהותיר אחריו סר אלכס במועדון - מויס כשל, פוטר והתדרדר לקבוצות קטנות יותר, ביניהן גם ווסטהאם שאצלה תתארח הערב מנצ'סטר יונייטד (22:15, ספורט2).
זיכרונות מקו האמצע
יצא לי להיות נוכח במשחק שניתב את דרכו של מויס החוצה מהמועדון: ההפסד הביתי לקבוצתו לשעבר, אברטון (1:0), בעונת 2013-2014. הגענו באוטובוס של אחד ממועדוני האוהדים מלונדון, שני ילדיי הקטנים יותר ואני. הילדים התנהגו למופת: הקטנה לבשה חולצה של רוני, הגדול יותר של סקולס - ועל המגרש רעתה יונייטד כעדר ללא רועה.
מארגן האוטובוס מלונדון, פרנק, שהחזיק קבוע במינויים של כמה ישראלים - ומכר אותם על בסיס שבועי לפי הוראותיהם, סידר לנו כרטיסים מעולים: ישבנו כמעט על קו מחצית המגרש בשורה השלישית וראינו מקרוב את יונייטד מתבזה מול האחות הקטנה של ליברפול.
הניסיון הכושל ההוא היה צריך ללמד את יונייטד שאין ולא יהיה מחליף לפרגי. רק שלקח לה זמן להפנים את זה, אם בכלל. מצעד המאמנים הכושלים שעברו בקבוצה מאז הוא מהמגוונים ביותר: מכוכבי עבר כגיגס וסולסשיאר, דרך מאמנים ותיקים וקשוחים (ון חאל), כאלה שיעשו הכל כדי לנצח (מוריניו) וכאלה שנחשבו צעירים, מודרניים ומבטיחים, לפני שגילו שהמנהרה שמחברת את חדרי ההלבשה אל הדשא באולד טראפורד היא עבורם מנהרת זמן, שבסופה ייצאו קשישים ומותשים (אמורים).
קצת כמו שאומרים על בנימין נתניהו (כל בעלי התפקידים ב-7 באוקטובר התחלפו - ורק הוא נשאר), היחידים שנשארו בקבוצה מאז ימי הזוהר, מלבד האוהדים, הם הבעלים - משפחת גלייזר (למי שרוצה להבין מהו שורש הבעיה).
תחתימו אותו כבר
בחודש האחרון חזר הצבע לפני האוהדים, אבל עוד קודם לכן לפני השחקנים, שחלקם נראה כמי שנולד מחדש. אימפקט של מאמן חדש לבדו, לא יכול להסביר את השינוי, שספק אם אפשר להסבירו כלל.
מישהו יכול להסביר מדוע מועדוני ענק יכולים לדשדש במשך שנים - ואז לפתע להתפרץ? כלומר תמיד תהיה סיבה: מקצועית, כמו הפריחה של ארסנל בימי ארסן ונגר, כלכלית, כמו האליפויות של צ'לסי בימי אברמוביץ'-מוריניו, או שילוב של שתיהן, כמו תור הזהב של סיטי בעידן קטאר-פפ.
ועדיין, "פוטבול, בלאדי הל" כמו שהסביר סר אלכס את הניצחון בגמר ההוא בברצלונה - הכדורגל מתנהל לעיתים קרובות על ידי גורם נסתר שאיש אינו יכול להסביר בתובנות מקצועיות, מלומדות ככל שיהיו - וזה בדיוק סוד קסמו.
העובדה שקשה לשים את האצבע בדיוק על השינוי שהביא מייקל קאריק למנצ'סטר יונייטד (בלי לגעת בסגל!), לא אומרת שאי אפשר לנסות לשמר אותו. הן הפסד יגיע, במוקדם או במאוחר - ומה יהיה אז?
האם מעמדו יתערער? האם לא כדאי להגיד פשוט: הבחור הוא סמל, מחויב למועדון, השחקנים והקהל אוהבים אותו - והוא הוכיח כבר שהוא יכול להשיג תוצאות לא רעות, כולל כאלה שמושגות בשערים דרמטיים בדוקת הסיום - אז למה לא לתת לו לבנות קבוצה לעונה הבאה?
נדמה שלהלך רוח שכזה תהיה השלכה לא רק על העונה הבאה, שבה ישונה גם הסגל בהתאם לחזונו של קאריק, אלא גם על 13 המחזורים שנותרו לעונה הזאת. עד מתי יחכו במועדון עם ההחלטה הזאת? סביר להניח שלפחות עוד מחזור או שניים. לפחות.
מקום בצ'מפיונס
מה שכן, אפשר בינתיים להבין דבר או שנתיים על מעמדה המיוחד של מנצ'סטר יונייטד בכדורגל האנגלי. ארבעה ניצחונות רצופים הספיקו כדי שהשדרנים והפרשנים (באנגליה ובישראל) "יחזירו" את הקהוצה למרוץ האליפות.
ניגש מיד לשורה התחתונה: למנצ'סטר יונייטד אין שום סיכוי "להיקלע" למאבק אליפות. זה לא רק הפער מארסנל (12 נקודות) ולא רק העובדה שיש כרגע עוד שתי קבוצות בדרך (סיטי ו-וילה), זו גם העובדה שבעוד שעבור ארסנל העונה ניצחון הוא האופציה ההגיונית יותר, אוהדי יונייטד נושאים עיניים לשמיים ובליבם תפילה - לא רק בין משחק למשחק, אלא גם בין מחצית למחצית ובין שער לשער.
למעשה הניצחון על טוטנהאם (החלשה מאוד ובעשרה שחקנים משלב מוקדם של המשחק, אחרי ההרחקה של הקפטן רומרו) היה ה"צפוי" היחידי שלה, אפילו בחודש הראשון והנפלא של מייקל קאריק, ביתר המשחקים: הדרבי, מול ארסנל ומול פולהאם, ספרו האוהדים את השניות בעצבים עד לשניות הסיום.
רוצה לומר מקום שלישי או רביעי, עם הבטחה של חזרה לצ'מפיונס-ליג (מה שיועיל למסע הרכש בקיץ) ובעיקר - לפחות מקום אחד מעל ליברפול, יהיה עבור יונייטד של העת הזאת כמעט כתואר.
הבועה תתפוצץ?
אז לא נמהר לגמד חלילה את תרומתו של קאריק רק למוטיבציה ומזל, אבל חובת ההוכחה היא עדיין עליו ועל הקבוצה, שתפגוש הערב יריב שעלול להוות מכשלה אמיתית, בדמות אנדרדוג קלאסי, קבוצה קטנה עם עבר גדול שנלחמת על הישרדותה בפרמייליג ועל כבודה.
"אנחנו מפריחים בועות" שרים אוהדי "הפטישים" באחד מהמנוני הכדורגל המקסימים ביותר שמשמעו אי פעם ביציעים (היום יש להם מכונת בועות, אני זוכר ימים באפטון-פארק, האצטדיון הישן, שבהם הילדים ביציע היו מביאים מיכלי סבון קטנים ונושפים בנוזל מבעד לחישוקי פלסטיק).
הלילה נדע לאן ממשיכה הקבוצה של קאריק (נדמה שלפחות את זה הוא כבר הרוויח, שנקרא לה הקבוצה שלו) ומי ינצח: הקשיחות קשת היום של מזרח לונדון או המורשת של הגברת הזקנה מצפון-מערב אנגליה. ומעל לכל, כמובן: האם פרנק אילט יזכה כבר לתספורת אנושית או שמא תלתליו ימשיכו להזכיר לנו את הסמל הגדול של ראשית תקופת היובש במועדון, מרואן פלאיני...