כל אוהד מכבי תל אביב חלם פעם על כך שרפי גינת, עם קולו העמוק, אומר את שמו בהצגת השחקנים, בזמן שרבבת צופים ביד אליהו שואגת באקסטזה. זה תמיד מתחיל אותו דבר. רפי מבקש מהקבוצות לפנות את הפרקט, מציג את הקבוצה האורחת, ואז מרעים בקולו: "מכבייייייי עללייייייית תל אביייייייב". גם שנים אחרי שהפסיקה לתת חסות למועדון, כשאני מדמיין את השנים הכי יפות של הקבוצה של חיי, כתוב "עלית" על הגופיה, והשחקנים מחלקים קופסאות עם שוקולדים לקבוצה היריבה. כל ילד בישראל חלם לקבל קופסה כזאת.
מבחינת אוהדיה הרבים של מכבי תל אביב, המוות של דיוויד פדרמן מסמל, והפעם כמעט סופית, סיום של תקופה שלא תחזור עוד. תקופה של מכביזם, במובן הכי טהור שיש. זה מה שהפך אותו לאהוב כל כך בקרב רבים, זה גם מה שהפך אותו לשנוא כל כך בקרב הקנאים.
זה מוזר להיות עצוב על מישהו שלא באמת הכרת. מגיל מסוים זה אפילו מוזר מאוד. מעולם לא ישבתי לקפה עם דיוויד פדרמן, גם לא לבירה. זה לא אבל, לא יגון של אובדן - הרגשות האלה שמורים מן הסתם למשפחתו וחבריו. ובכל זאת, עצוב. אדם שאחראי על כמה מהרגעים השמחים ביותר בחיים אינו כאן יותר.
הכותרת "המכביסט הכי גדול חוץ משמעון מזרחי" חזרה על עצמה בכמה צורות שונות בכלי התקשורת השונים. וזה נכון, אלא שדיוויד פדרמן מעולם לא היה כינור שני לשמעון מזרחי - הוא היה זה שאפשר לשמעון מזרחי להיות שמעון מזרחי. שמעון היה שם קודם. שמלוק היה לפני כולם. שמעון ושמלוק ניהלו את העסק יחד עם אמנון אבידן ואריה ברנוביץ' בצורה שחלק יגדירו כ"משפחתית" וחלק כ"חשאית". דיוויד הביא לעסק נורמות אחרות, ולא מן הנמנע שהוא הציל את מכבי מאוהביה כשהצעיד אותה לעידן המודרני בעיניים פקוחות.
כשסיים את ההשתלטות שלו על עלית, פדרמן גילה שלמרות שהחברה שלו מזרימה מאות אלפי דולרים בשנה לקבוצתו האהובה - אין שום דיווח על מה נעשה עם הכסף הזה. אף אדם בישראל, זולת שמלוק ושמעון, לא באמת הכיר את התקציבים של מכבי בשנות ה-70 וה-80 העליזות. פדרמן שם לזה סוף. בשנת 1988 הוא פתח מכרז והנחית ביד אליהו את המנכ"ל הראשון של הקבוצה, אמי אשל - שמעולם לא ביקר ביד אליהו - שהפך לנושא המשרה הראשון בהנהלת מכבי ת"א שמשך משכורת מהמועדון.
לעולם לא נדע "מה היה קורה אם", אבל ספק גדול אם מכבי הייתה שורדת את שנות ה-90 אלמלא הגישה המקצוענית שהכניס אליה דיוויד פדרמן. כולנו זוכרים מה שקרה בעשור שאחרי: מכבי זכתה בשלושה גביעי אירופה בתוך חמש שנים בעשור הראשון של שנות האלפיים, והוסיפה עוד גביע יורוליג ב-2014. זה לא קרה (רק) בגלל השדים של יד אליהו ונאומי תוכחה של שמעון מזרחי - זה קרה בזכות הכישורים העסקיים של פדרמן, וכן - בזכות הכסף שהוא הביא, אם בזכות קשרים וכישורים, ואם פשוט מהכיס הפרטי.
בעיני רבים, הגישה העסקית של פדרמן עמדה בניגוד לאקסיומות המכביסטיות שנבנו במשך עשרות שנים על ידי שמעון ושמלוק. הליגה הישראלית, למשל, הייתה מבחינתו רק קרש קפיצה לדבר האמיתי - היורוליג, או בשמו הקודם - גביע אירופה לאלופות. בריאיון נשכח בשנות ה-90 הוא סיפר שהמטרה של מכבי בליגה היא להגיע לגמר - מכיוון ששתי העולות לגמר מעפילות למפעל האירופי הבכיר. זה יצר סערה קטנה. האיש החזק במכבי תל אביב מודה שלא יקרה כלום אם מכבי לא תזכה באליפות המקומית.
אוהדי הפועל תל אביב צפו וקצפו בעקבות פוסטים בעמודי הסושיאל של הקבוצה שלהם, שהעזה למסור תנחומים למשפחת פדרמן. ואולם, אפילו הם חייבים לפדרמן הרבה יותר ממה שהם רוצים להאמין. פדרמן לא ראה בתחרות משהו רע, להפך. לא רק שהוא לא ראה בעיה בכך שמכבי לא תזכה באליפות כל שנה, הוא גם האמין שזה יעשה טוב לכדורסל הישראלי אם קבוצות ישראליות יצליחו במפעלים השונים באירופה.
הקשרים שהוא יצר באירופה הנחיתו פה את הפיינל פור למרות אירועי האינתיפאדה השנייה, והחזירו לפה את משחקי היורוליג העונה, למרות התנגדות של קבוצות בכירות, וכל זה חודשים ספורים אחרי שנהרגו בתל אביב אזרחים מטילים איראניים. מכבי תל אביב הרוויחה מזה כמה משחקי בית בגארבג' טיים של העונה, אבל הפועל ירושלים והפועל תל אביב עשויות להרוויח הרבה יותר מהביתיות הזאת.
במאה ה-21, כשמכבי קיבלה את השריון בליגה הישראלית, דיוויד חזר על המילים האלה בצורה ברורה יותר. בזמן שחוקי הליגה התכופפו כדי לפגוע במכבי תל אביב, כשהשיא היה בקיום משחקי הפיינל פור הישראלי, פדרמן זרם. מכבי הפסידה את האליפות ב-2008 להפועל חולון במשחק נוקאאוט ביד אליהו, אבל גם הביאה 8,000 אוהדים לפיינל פור במדריד. האליפות הפסיקה להיות משויכת למכבי תל אביב בטאבו, אבל המעמד שלה באירופה לא נפגע. היא הגיעה שוב לגמר הפיינל פור ב-2011, וב-2014 זכתה בעוד גביע.
אלא ששנת 2014 גם הביאה עמה טרגדיה. בדצמבר הלכה לעולמה שלי פדרמן, בתו של דיוויד, והותירה אחריה ילדה קטנה. היא הייתה רק בת 39. בריאיון נדיר בתכנית "עובדה" סיפר פדרמן לרוני קובן שהוא תמיד האמין שטוב שיהיה לו כסף, כי אם חולים - "עדיף להיות חולה עם כסף מאשר חולה בלי כסף" - והוא גילה בדרך הקשה שזה לא נכון.
מאז מותה של בתו, מעורבתו של דיוויד עצמו במכבי תל אביב פחתה, ובשנים האחרונות, בין השאר בשל מצבו הרפואי, הוא הפסיק להגיע למשחקי הקבוצה. עם או בלי קשר, גם מעמדה של מכבי תל אביב פחת. שמעון מזרחי, בן 86, עדיין שומר על המבצר - בזמן שמחאה קולנית נגד בנו של דיוויד, דני פדרמן, החלה השנה ביציעי יד אליהו, במטרה לגרום לו למכור את חלקו בקבוצה.
מותו של דיוויד הוא טרגדיה פרטית של משפחת פדרמן. מבחינת מכבי תל אביב זו הזדמנות להידברות עם האוהדים, במטרה לגבש כיוון מוסכם אליו אמור לשאוף המועדון. מספרים על דיוויד פדרמן שבעסקיו הפרטיים ידע תמיד לראות את התמונה הגדולה, והצליח לשים בצד יריבויות אישיות למען המטרה. בהנחה ששני הצדדים בסכסוך הזה רוצים את אותו דבר - הצלחת הקבוצה - כל השאר הרבה פחות חשוב. אפשר יהיה לקרוא לזה "מתווה דיוויד".