מירח הדבש שלי חזרתי מובס - ולא חלילה בגלל הבחירה ההיא, שהחזיקה מעמד כמעט 33 שנים, אלא בגלל ריאן גיגס.
הגענו ללונדון אחרי כמה ימים בפריז ובתחנת הטיוב בפיקדילי, ראיתי - בין שלל המודעות למיוזיקלס, גם כיתוב בגיר על הלוח: ארסנל-בלקבורן, טוטנהאם-מנצ'סטר יונייטד.
תמורת 20 פאונד לאחד, סכום עתק באותם ימים, רכשנו מהספסר זוג כרטיסים למשחק שהתקיים בשבת בהייבורי (1-0 לבלקבורן, פנדל של אלן שירר) - וכבר עמדתי לרכוש כרטיס למשחק ה"אמיתי", זה שבין הספרס למנצ'סטר יונייטד המאכזבת שלי (שלמרות שהצליחה, בעונה שעברה, להתקרב בפעם הראשונה מזה שנים למאבק האליפות, הפסידה אותה ללידס השנואה). או אז התברר ששעת המשחק גבולית לנו להגעה לטיסה חזרה לישראל.
לא תאמינו, אבל העובדה שלא הגעתי למשחק לא הייתה הדבר החשוב ביותר בו. גם לא העובדה שהגברת קיפניס סיפרה אחר כך במשך שנים, איך אפילו בירח הדבש שלנו גררתי אותה לכדורגל (כאמור, מקץ 32 וחצי שנים התגרשנו בסוף, אבל לא בגלל זה), אלא דווקא שהמנג'ר השנוי במחלוקת, למרות זכייה בגביע האנגלי ב-1990 וזכייה בגביע המחזיקות ב-1991 (נוסף על הזכייה בגביע אופ"א שהייתה לו ברזומה עוד שהגיע לאולד טראפורד, עם אברדין) אלכס פרגוסון, נתן צ'אנס לילד וולשי מוכשר אחד, שעלה מהנוער, לפתוח בהרכב.
הילד גמל לו בשער חשוב לקראת סוף המחצית הראשונה. קראו לו ריאן גיגס.
כמו כלב בפארק
"זה היה כמו לראות קוקר-ספניאל רודף אחרי עטיפת מסטיק כסופה בפארק", תיאר באופן ציורי משהו, המנג'ר הסקוטי את הפעם הראשונה שבה חזה בגיגס פורץ באגף, אי שם בימיו במחלקת הנוער של המועדון.
לא הספקתי לראות את המשחק ההוא מהיציע, אבל כן הספקתי להגיע לקרבת ווייט הארט ליין כשלוש שעות לפניו כדי לרכוש לי תכניה, ששמורה אצלי בארגז קרטון עד עצם היום הזה.
למעשה, לקח לי משהו כמו 25 שנים שבמהלכן ביקרתי כמעט בכל אצטדיון גדול באנגליה (כולל כמה שנים שבהן הייתי מנוי - ביחד עם עוד חברים - באולד טראפורד) כדי לחזור לצפון-צפון לונדון, לשכונה שניטל ממנה כל תואר והדר - רק כדי לראות את יונייטד מפסידה 2-0 בעוד עונה שחונה עם הנהלה שכונה.
שכונה היא מילה טובה גם לתיאור ההתנהלות של טוטנהאם ב... ובכן, כמעט מאז שנות השבעים שבהן מכרה את השוער הצפון אירי הנפלא פט ג'נינגס, ליריבה השנואה ארסנל.
ברשותכם נדלג מעל ליותר מ-40 שנים של ניהול מועדון כדורגל בכיר כחנות מכולת, עם עיפרון מאחורי האוזן ונקפוץ היישר אל השבוע שעבר, זה שבו הקפטן כריסטיאן רומרו יצא ב-200 קמ"ש על ההנהלה, לאחר שחלון ההעברות הסתיים והספרס כמעט שלא התחזקו.
למרות שרומרו צדק בכל מילה (מקבוצה שהעפילה לשלב שמינית גמר ליגת האלופות, למרות עוד עונה חלשה בפרמייר-ליג, היה מצופה לשחרר קצת כסף), הרי שבמועדון מסודר הוא היה עף כמו טיל - יתאר כל אחד מה היה קורה לו במקום העבודה לו היה מטנף בתקשורת על המעסיק.
בספרס של העונה הוא זכה לגיבוי עקיף אך מפתיע מהמנג'ר שלו, תומאס פרנק שסרב להעניש אותו ומלמל משהו על כך שלא צריך להאמין לכל מה ששומעים ברשת, רמז לכך שהביקורת המשתמעת של רומרו הוצאה מהקשרה.
באירופה או באנגליה
עונה מוזרה מאוד עוברת על הספרס: מצד אחד 2-2 נגד סיטי ומקום רביעי בטבלת ליגת האלופות, מה שמבטיח העפלה אוטומטית לשמינית-הגמר (מה שעם הגרלה נוחה ובהתחשב בניסיון האירופי של הסגל שרק בשנה שעברה זכה בליגה האירופית עוד יכול להפוך גם לרבע-גמר).
מצד שני, מקום 14 בלבד בפרמייליג, כלומר קרוב יותר לברנלי שמתחת לקו האדום מאשר לארסנל השנואה, שנראית כדוהרת לאליפות.
ואם הגדרנו את העונה של טוטנהאם כמוזרה, מה נגיד על מנצ'סטר יונייטד? 9 הדקות (שהפכו ל-12 בפועל) שהוסיף השופט למפגש מול פולהאם ("על מה תשע יא בן אלף..." צרח אוהד אחד, כבר לא צעיר, בסלון ביתו כלפי הטלוויזיה על ספורט 1) היו לתזקיק של העונה של יונייטד עד כה:
היא נכנסה לתוספת הזמן בציפייה מתוחה לניצחון שלישי ברציפות, עשתה במכנסיים, ספגה שער שוויון מרהיב - ואז, כשריח המהפך כבר באוויר, התעלתה לניצחון סופר-דרמטי, ועוד משער של ששקו, הבזנ"ט היקר בהיסטוריה.
במקום לעבור מהחגיגות של ששקו לספסל של מנצ'סטר יונייטד, כמקובל במקרים כאלה, דילגה המצלמה מעל לספסל אל היציע, אל סר אלכס מוחא כפיים. זה רגע משמעותי מבחינת הנרטיב: הנה מייקל קאריק, שהיה חניכו של פרגי, משיג ניצחון עמוק בתוך תוספת הזמן, הדקות האלה שמכונות באנגליה גם "פרגי טיים".
אז מה קרה למנצ'סטר יונייטד שעמדה לסכם עוד עונה אבודה ופתאום חזרה לחיים עד כדי כך שאוהדיה כבר לא מסתכלים רק על ליברפול וצ'לסי הדולקות אחריה במירוץ על המקום הרביעי, אלא גם על אסטון וילה, במקום השלישי?
בינינו, קשה להסביר. הסגל הוא אותו הסגל, קצר מדי, משווע לחיזוק, מג'נגל בין פצועים לבריאים וסובל בעיקר מחוסר אחידות ברמת הכישרון שלו.
רק בגלל הרוח
אז מה בכל זאת השתנה? הרוח. פתאום מבינים עד כמה סבלו השחקנים לשחק את הכדורגל של אמורים. הכוונה היא לא רק לברונו שהוסט לתפקיד שמתאים לו יותר, בטח לא לקובי מאינו שכמעט נדחק כבר בחוצה מהסגל המורחב וזוכה פתאום לרוץ על הדשא. מי שרוצה להבין את עומק השינוי במצב הרוח בחדר ההלבשה של מנצ'סטר יונייטד צריך להביט שוב ושוב בקזאמירו.
הברזילאי הוותיק, שזכה כמעט בכל תואר אפשרי בימיו בריאל מדריד וכבר הודיע שיעזוב בסוף העונה, נלהב כשחקן שעלה מהנוער. נכון שההתלהבות הזאת לא יכולה לעזור לו לסיים 90 דקות מלאות בקצב המשחק של הפרמייר-ליג (שימו לב לעבירות המיותרות שהוא מתחיל לבצע כבר מתחילת המחצית השנייה), אבל היא גורמת לו לעודד מהספסל, אחרי שהוחלף, כמו נער פוסטר.
אז הנה לכם הסימן הכי בולט לשינוי שהביא קאריק למועדון: כשהשחקן הכי ותיק על הספסל שלך קופץ לשמיים בגולים, סימן שחדר ההלבשה בריא.
יהיה זה לא הוגן לתחום את השינוי שהביא קאריק לסעיף המוטיבציה בלבד, אבל גם כשבאים לבחון את השינוי המקצועי, נישאר בתחום הגישה: אמורים אנס את הסגל שבוע אחר שבוע בניסיון להתאים אותו לתבנית המשחק שלו.
אצל קאריק זה נראה כאילו הוא נתן להם כדור ואמר להם: אני המורה המחליף, צאו לשחק בחוץ. מכל מקום, ההתלהבות של האוהדים מקאריק היא אולי במקומה, אבל מעידה על מצבו העגום של המועדון ב-13 השנים האחרונות. שלושה ניצחונות ברציפות? בעידן של פרגי זה היה הסטנדרט - ואם המשחק הרביעי היה מסתיים בתיקו, מישהו כבר היה חוטף בראש.
רק שאחרי כל האכזבות מקבוצה שהתקשתה לחבר אפילו שני ניצחונות ברצף, נדמה שעוד שנייה אוהדי מנצ'סטר יונייטד שוכרים אוטובוס פתוח כדי להסיע את הגיבורים שגברו על פולהאם (בבית ובתוספת הזמן) ברחובות העיר.
אולה אולה
הפסקה האחרונה באה לומר שעם כל הרבאק שחזר לזרום לאוהדי יונייטד במערכת הדם (החבר'ה שפגשו אותתי בפאב אחרי המשחק ביום ראשון יעידו שלקח לי שעה להתאפס, רק מהמסחטה הרגשית של אותן 9 דקות שהיו ל-12), מדובר בסך הכל בשלושה משחקים.
שלושה משחקים שבהן השתפרה מהקצה לקצה הגישה - ובעקבותיה גם הביצועים, אבל ההגנה עודנה חדירה מדי והקישור, בדקות הארוכות שבהן ברונו נכנס לתרדמת שמתבטאת במקרה הטוב בהיעלמות ובמקרה הפחות טוב באיבודי כדור נוראיים, עודנו לא מאוזן (ספרו לי עוד על רגעי הפחד שבהם נמצא אוגרטה על הדשא).
כל אלה אינם באשמתו של מייקל קאריק אלא שאריות מהקבוצה שהוריש לו אמורים. ברור שעם הגישה המשתנה וחיזוק של 2-3 שחקנים בקיץ, יכולה יונייטד להתייצב ולהצליח.
אז למה לא ממהרים באולד טראפורד להחתים את קאריק ולתת לו כבר מעתה את המפתחות לבניית הסגל לעונה הבאה (מה שיקרין גם על מעמדו בקרב הסגל שיסיים את העונה הנוכחית}?
אולי כי נזכרים בכוכב עבר אחר של המועדון אולה גונאר סולשיאר. גם הנורווגי הגיע אל המועדון כמושיע, גם הוא פתח עם רצץ ניצחונות נהדר, גם הוא זכה לעוד עונה שלקראתה יבנה קבוצה בצלמו ובדמותו - ואז הכל התחיל להתחרבש.
במילים אחרות, הפתיחה המרשימה על גבול המדהימה של מייקל קאריק במנצ'סטר יונייטד, עדיין לא הופכת אותו מאקמול שהעביר את הכאב לניתוח מציל החיים שלו זקוקה מנצ'סטר יונייטד בעידן פוסט-פרגי.
כל זה בראש כמובן, הלב מתפוצץ מציפייה למשחק מול הספרס. לא כדי לנקום בהם על ההפסד המרגיז במשחק גמר הליגה האירופית בעונה שעברה, אלא כדי להמשיך את המומנטום דרך עוד משחק שבו תעבור המצלמה מהחגיגות על הדשא אל פניו הקורנות של סר אלכס ביציע.
כי את הפרפרים הללו שבבטן, לפני משחק, תחושה שלא זכיתי לה כבר שנים, הצליח קאריק להעיר מחדש. מבחינתי רק על זה הוא ראוי להארכת חוזה.