כשהקלפי הופכת לדרבי, מה הפלא שערן זהבי רוצה להיות ראש ממשלה?

איל ברקוביץ' ישווה בקרוב את שנותיו בתקשורת לשנותיו על הדשא. טוב, קצת הגזמתי, אבל מצחיק איך מי שלא ידע לפרוש בזמן (רצה עונת סיום קריירה במכבי חיפה, הלך לגלאקטיקוס של מכבי תל אביב - וסיים הרבה מעבר לשיאו), עשה מעבר מוצלח כל כך מהדשא לאולפנים.

תחילה זה היה מתחת לפנס, בתכנית ספורט ברדיו, אחר כך הורחב המנדט שלו לאקטואליה - והיום הוא מככב הן ברדיו (103FM) והן בטלוויזיה, בשעה קבועה משלו (עם מוריה אסרף ברשת 13). לברקוביץ' תמיד היה פה גדול, לפעמים היה נדמה שהוא מדבר מהר יותר משהוא חושב. בשילוב עם אגו מפותח, תכונה חשובה בכל מקום שבו רוצים להתבלט, הפך הפה על גלגלים שלו מנטל (בחלק מהקבוצות בהן שיחק) לנכס.

זאת ועוד: ברקוביץ' מעולם לא היה סקורר ענק, אבל הוא היה המוסר הטוב ביותר שדרך אי פעם על דשא בישראל. כלומר- הוא היטיב לזהות שטחים מתים כדי לשלוח אליהם כדורים שחלוצים מהירים יהפכו לשערים.

גם באקטואליה הוא זיהה את הוואקום: ימני שאינו ביביסט. מצד אחד, הוא לאומן שמפריע לו שלנבחרת ישראל יהיה קפטן ערבי שלא שר את המשפט "נפש יהודי הומייה". מצד שני - מפליא להשתלח בנתניהו ושלוחיו. כלומר - זיהה שטח מת, מסר היטב והיה מספיק זריז כדי לרוץ ולדחוק פנימה בעצמו.

אלי אוחנה לעומתו, הוא סקורר. אחד שלא ירוץ יותר מדי, אבל יהיה תמיד במקום הנכון. גם הרומן שלו עם התקשורת הוא ארוך שנים. הוא החל עוד בפרסומות בעד שמפו ונגד סיגריות בימיו ככדורגלן פעיל, אבל המשיך לפרשנות ספורט שאט אט נכנסו בה יותר מרכיבים של אקטואליה.

מה שכן, כמו חלוץ אמיתי, הוא אוהב שמבשלים בשבילו: בפעם הראשונה כמעט שוריין לרשימת הבית היהודי על ידי נפתלי בנט, אבל נדחה על ידי הפלג הגזעני ביותר בחברה הישראלית, האליטה של הציונות הדתית. עכשיו הוא מצפה אולי לשריון בליכוד - ואין דרך טובה יותר מאשר להדהד בתקשורת מסרים נוחים לראש הממשלה.

מה שהחל בערוץ 24i, עבר ל"קשת 12" (ועוד בתכנית שנקראה במקור "אופירה וברקו"!) ועתה נותר לבדוק האם נתניהו יגמול בשריון לו ולאחרים (דוגמת דדי שמחי, באותו הערוץ).

יחסית לשניהם, ערן זהבי עודנו טירון. אולי משום כך הוא בטוח שהוא שווה 20 מנדטים, בשעה שאם יביא לרשימה קיימת אפילו 2 מנדטים, הרי זה מעל ומעבר לכל ציפייה ריאלית. אז מה אם זה מעיד על אגו נפוח? הן כמו שכבר אמרנו על ברקוביץ' ואוחנה לפניו: אגו גדול הוא מצרך נדרש לפוליטיקאי, כל עוד אינו תחליף לשכל ישר.

זהבי לא מצפה לשריון, לפחות לא כרגע, אבל קצת כמו שחקן ששולח את הסוכן שלו לבדוק הצעות בחודשי הקיץ, מה אכפת לו שהשם שלו יהיה על המדף בעונת המלפפונים של טרום-בחירות?

אם צריך להמר על מישהו מהשלושה שיעשה מעבר מוצלח לפוליטיקה, הרי שהבחירה תהיה בזהבי. נכון שהוא משדר כרגע בעיקר יהירות, אבל מבין כל השלושה הוא היה הכי פחות מוכשר, ובכל זאת הפך לווינר האולטימטיבי של הכדורגל הישראלי. רוצה לומר - אפשר בהחלט לראות אותו לא מפספס אף בת מצווה אצל חבר מרכז. תכונה חשובה למי שככל הנראה לא יחבור ל"דמוקרטים" של יאיר גולן.

הפזילה של ספורטאים מובילים לכיוון הפוליטיקה מלמדת לא רק על מצבם אלא גם על מצבנו. ראשית, בעידן שבו יש לא מעט חברי כנסת אנונימיים (בעיקר בפלגים ה"נורבגיים" של הקואליציה), מביא עמו הפרסום מקדם חשוב של מוכרות. יש מצביעי ליכוד פוטנציאלים שלא מכירים בערך שליש מחברי הכנסת המכהנים של הליכוד, אבל איש מהם לא ישאל "אלי מי?" אם ידורג אוחנה במקום ריאלי.

אלא שעוד יותר מכך מלמד הסיכוי לקבל מינוי על דלות החומר בפוליטיקה הישראלית. די היה להאזין לחברת הכנסת קטי שטרית (בריאיון שהפך ויראלי) מכתירה סגירה של חשבון טיק-טוק כפסגת העשייה הציבורית שלה, כדי להבין שביחד עם טאלנטים כחנוך מיליביצקי וניסים ואטורי למשל, אפשר מאוד שהיא תמצא את עצמה בלי קבוצה לעונה הבאה - ותיאלץ לרדת ליגה.

ואולי אלה לא הם אלא אנחנו? בימים שבהם היחס שלנו לפוליטיקה הפך זהה ליחס שלנו לכדורגל: יש לנו את הקבוצה שאנחנו אוהדים - ולא ניתן לעובדות לבלבל אותנו. כך למשל אפשר לשמוע שמאלנים-בדימוס שאחרי 7 באוקטובר מוכנים למחוק את עזה מהמפה, אבל לא יתנו יד לממשלת ימין, רק מפני שהרל"ביות חזקה אצלם יותר מכל הגיון. ולעומתם תושבים מקריית שמונה, שממשלת נתניהו גזלה מהם את בתיהם, רכושם, פרנסתם וכבודם, אבל הם "רק ביבי".

הרי שום אדם לא נכנס ליציע בדרבי כדי להשתכנע, גם לא כדי לראות כדורגל יפה, אלא כדי לדגמן את הצבע שהביא עמו מהבית ולשיר "הפועל/מכבי זונה". נכון? הבעיה היא שכמו שאולי יגלו חלק מהכדורגלנים בדימוס שפוזלים למגרש הפוליטי, כשהמשחק הציבורי הופך דומה מדי לזה שעל הדשא, כולם מפסידים.

הרי לו היינו כולנו באים אל הקלפיות בראש פתוח יותר מזה שעמו אנחנו באים לבלומפילד, סמי עופר או טדי, אפשר שהייתה פה כבר ממשלה חילונית ומקצועית יותר, כזאת שהייתה שמה סוף לנוסחה שלפיה כעומק ההשתמטות כך גודל התקציב.

ממשלה שהייתה מודה באוזני הישראלים שמאחר שההחלטות הגדולות הנוגעות לעתידנו מתקבלות ממילא בוושינגטון, מוטב להילחם ביוקר המחיה, למשל. אולי לשקם את מערכת החינך הקורסת, כדי לייעל את השירותים שנותנת מערכת החינוך לילדינו ועוד.

הבעיה היא שרוב הישראלים, משני המחנות, מצביעים כמו אוהדים בדרבי - רוצים לנצח בלי שיהיה לנו מושג מה נעשה עם הניצחון (חוץ מלהשפיל את המפסידים, כמובן).

וכשזה המצב, מה הפלא שכוכבי כדורגל יכולים להפוך לאייקונים גם במגרש הפוליטי? מה אני צריך את גוטליב נגד בן ארי או את אושר שקלים נגד טטיאנה מזרסקי? תנו לי פייט טוב בין אוחנה לברקוביץ', כשערן זהבי נגד המנצח - כשהקהל משליך אבוקות על המשטרה של בן גביר.